ראשי / הנצפים ביותר / ליבי במזרח

ליבי במזרח

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב

אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד

צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב

יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ
יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.

בשיר המפורסם מבטא יהודה הלוי את תשוקתו להיות במקום אחר, בשל התשוקה העזה חייו של יהודה מתרוקנים ממשמעות, הוא אינו נהנה, ומזלזל בתנאים הטובים יחסית להם זכה.

מאז נכתב השיר המפורסם חלפו כ 1000 שנה, אדם בן זמננו, שכמו יהודה אינו חומרי בשאיפותיו מתנסח אחרת ועולם התוכן שלו שונה, אערוך מחדש את השיר כדי להתאימו לרוח התקופה[1]:

ליבי במזרח ואני בהי-טק,

אין לי חשק לשבת בסבבה עם כולם, ולא איכפת לי מה מזמינים

 

אני לא נאמן לעצמי, ובמקום להתפתח ולחוות ולראות,

אני מול הצג ולא רואה אור יום,

כוסאמו המשכורת והרכב חברה והקידום,

מה אני צריך בחיים,

מחצלת באשרם לישון עליה.

הפרספקטיבה של יהודה זכתה ללגיטימציה והכרה, השיר נלמד בבתי ספר ועל שמו נקרא רחוב ראשי בתל אביב,

פרספקטיבה קוטבית לזו של יהודה זוכה אף היא להכרה ולפופלאריות, שמה בישראל "כאן ועכשיו", לכאן ועכשיו שורשים במזרח וגם במסורות מערביות שונות, לא משנה כרגע. לפי גישה זו תשוקתו של יהודה להיות במקום אחר היא המחלה ואיבוד המשמעות והערך של חייו הם סימפטומים. ליהודה לפי גישה זו מוטב להתמקד בכאן ובעכשיו, כלומר בטולדו,ספרד של שנת 1100 בערך ולא בא"י הרחוקה ובבית המקדש שנחרב מאות שנים לפני שנולד.

שתי הפרספקטיבות יוצרות למעשה סקאלה בקוטב אחד מיקוד המודעות על הכאן והעכשיו ובקוטב השני יעדים רחוקים במקום ובזמן. למעשה בקוטב השני ממוקדת המודעות על שם ואחר-כך אבל את זה אני כותב מהפרספקטיבה של הקוטב הראשון. מהפרספקטיבה השניה בקוטב אחד רשום "לך על זה, חיים רק פעם אחת", ובקוטב האחר רשום "תוותר על כל השאיפות".

כשמדובר על יעדים קצרי טווח, לחסוך לאוטו למשל, אינטגרציה נראית אפשרית, אתה יכול לחסוך לאוטו על מנת להגשים שאיפה עתידית ועדיין להשאיר מידה גדושה של פוקוס כאן ועכשיו.

ענייננו לעומת זאת, בשאיפה להחלפת החיים כאן ועכשיו במשהו אחר, פחות ריאלי (ולכן חושבים עליו הרבה לפני שעושים אותו), לעזוב את הבורגנות החמימה בספרד כדי לנסוע להתרפק על חורבות בית המקדש וכנראה למות בתהליך.

לאסכולת הכאן ועכשיו אין אני מניח בעיה עם נסיעתו של יהודה לארץ ישראל. במקרה כזה נמצא יהודה בכל רגע נתון בכאן ועכשיו הפרטי שלו. הבעיה קיימת כאשר יהודה לא נוסע לא"י, אולי כי זה באמת לא כל כך ריאלי, אך לא מוותר על שאיפתו להגיע לשם, ליהודה שבמקום לנסוע כותב קינה על כך שאינו נוסע יציעו חברי האסכולה להשתנות.

האפשרויות הריאלית נכון להיום היא זו – תברר במה יש כסף, תלמד את זה ותעבוד בזה. אם לפלוני יש שאיפות אחרות, זו בעיה. שאיפות אחרות כוללות כל עיסוק שאינו ברשימת העיסוקים שיש בהם כרגע כסף, וברוב העיסוקים אין כרגע כסף.

זו אולי מערכת אילוצים סבירה יחסית אך לא מאפשרת עבור אנשים שמתחילים שיר ב"ליבי במזרח", אנשים כאלה ישאפו החוצה ממנה.

כלא, לצורך השוואה, נחשב למערכת אילוצים שאנשים לא מפסיקים לשאוף החוצה ממנה, אצל הזר של קאמי צריך רק לעדכן קנה מידה, והכלא נעלם.

כאן ועכשיו מציעה לוותר על השאיפה החוצה מהכלא, או לשמר את השאיפה אך ללא מיקוד המודעות, המודעות נשארת על כאן ועכשיו, והכלא נעלם.

הכלא אצל יהודה הוא ספרד, יחוס הערך למושא הכיסופים בא כך נראה על חשבון יחוס הערך לחיים בהווה, יש לך 10 קבין של ערך, ואתה יכול להשקיע 10 מהם בהווה או במושא הכיסופים בעתיד, אינך יכול לפזר את ההשקעה?

מעבר לזה יתכן שיש פה שגיאת אינטואיציה, האם באמת מדובר במשחק סכום 0, מי בכלל קבע שכמות הערך מוגבלת? אולי זה משהו שאפשר לפמפם, מין איטרציה רגשית כזו.

ר.ד. לאנג[2], זיהה מצב אצל סוג אנשים שכונה על ידו סכיזואידים (היום ההגדרות קצת שונות), אצל אלו מאיתנו שהם בעלי אוריינטציה סכיזואידית (ולדעתי ליהודה ולעבדכם יש פה מכנה משותף), מושא שאינו נמצא במרכז תשומת הלב אינו ודאי, מה שאינו נמצא במרכז תשומת הלב נמצא בסיכון, על מה שחשוב לך צריך להשגיח ללא הרף. ברור ששני מוקדי ערך (חשיבות) אינם ברי תחזוקה, הסכיזואיד יוותר במודע או שלא במודע על אחד מהם.

המטרה שלי בפוסט הזה היא לבחון את האפשרות לאינטגרציה בין שאיפות לבין חיים בהווה, לפי לאנג השאיפות יתקימו בשלום לצד ההוויה המקומית, כשרמת האמון בעולם תאפשר זאת, תשומת הלב המתמדת לא תהייה נחוצה כדי לתחזק את ההוויה. כמובן גם התארגנות לנסיעה אינה מחייבת תשומת לב מתמדת. תשומת לב יתרה בהווה או במושא השאיפות אינה, כך נראה מחוייבת מציאות. אין צורך להאמין בעולם כדי לשחרר אנרגיה ואין צורך להיות אובססיבים לגבי מטרה כדי להגשימה, דרוש בסה"כ תהליך תקין של קבלת החלטות (כמובן הסכיזואיד סכיזואיד, והאובססיבי אובססיבי, גם אם אין צורך, לא משנה).

אבל אולי אני חושב רחוק מידי, שתי האפשרויות מוציאות זו את זו, אני רוצה לרזות אבל רוצה גם את העוגה שמונחת לפני, ברור שאשליח בזעם את העוגה לפח, מר נפש שכמוני. אני רוצה לרזות אבל רוצה גם את העוגה, ברור שאוכל את העוגה ואכתוב פוסט על דיאטה.

הערות:

1 – עוד עריכה מחדש, מצויינת לדעתי, כאן.

2 – מסתמך על ניסוח של ר.ד. לאנג, אצל הסכיזואיד האור אינו כבה לעולם, הוא עומד ומתבונן, המבט מוודא את קיום המושא ללא הרף. ברקע חוסר ביטחון אונטולוגי – דבר אינו בטוח, דבר אינו מובן מאליו, מכאן מה שלא בעבודה או לפחות בהשגחה עכשיו, קיומו בספק.

תודה

2 תגובות

  1. פוסט מעולה, פשוט מעולה…

כתוב תגובה

כתובת הדואר לא תפורסם שדות חובה מסומנים *

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

למעלה