באונירסיטת אירווין בקליפורניה נערכה סידרת ניסויים שהדגימה באופן מרשים למדי את השפעת ההילינג על גוף האדם, הממצאים מרתקים ואפשר לקרוא עליהם כאן.

הראתי את הכתבה לחברה מהצפון, הילרית ותיקה, חשבתי שהיא תשמח לחיזוק חיובי, אבל היא הגיבה במין "כן, אז זה מה שהם אומרים" צונן.

הפכתי בתגובתה זמן מה, עכשיו נראה לי שהעולם שלה באמת סובייקטיבי, אם בבודהיזם אומרים "הכול בראש" אז אצלה "הכל מהראש", בפרט הילינג, ואם צ'אנלינג, הרי שהאנרגיות מתועלות דרך הראש כיד הדימיון הטובה, לא שזה דימיון, בטח יש מילה יותר טובה.

ההילרית לא צריכה את החיזוק מהעולם האובייקטיבי, לקבל חיזוק מהעולם האובייקטיבי, משמע להודות בקיומו, ובתוך כך להפוך את עולמה הסוביקטיבי להזיה בהקיץ

פעם כשגרתי עם שותפים, תליתי שלט על הדלת "חדר המתנה", אני לא גאה בתחושה הזו של המתנה ולא מתלונן, תחושת ההמתנה שלי נשענת אולי על תפיסה שגוייה, אולי על מודעות לעתיד המושכת תשומת לב, אולי על בורות, ככה זה.

בשנים האחרונות כשאני מזדמן לחדר המתנה, בד"כ דולקת בו טלוויזיה והוא שטוף כולו בערוץ 2 או משהו. בתחושת ההמתנה שלי יש גלות אבל אני גולה כסובייקט מודע לעצמו, חדר ההמתנה הוא בית רחוק מהבית, ואת מידת הסבל (סבלנות) אפשר בהחלט לשאת, בשטף של הערוץ הפופולארי שרוגש לי  בראש, אין כול כך המתנה, אין כל כך סבל ואין סובייקט.

חדר המתנה כדימוי אינו רלוונטי עוד, ובלאו הכי אני כבר לא גר עם שותפים ואין דלת לחדר.

ידידה סיפרה לי פעם על חוויה מטיול:

"…ישבתי על שפת ים המלח, הסתכלתי על הים, נוף נאה, אח"כ הסתובבתי והסתכלתי על ההרים, נאה, אח"כ חזרתי וספגתי שוב את נוף הים, אח"כ ההרים…"

החוויה מוכרת לי היטב, אני מתחזק בתודעתי יצוג של הנוף, היצוג מתוחזק תדיר על יד המבט, מייגע. דומה שיש כאן מין החלפה של יחסי הכלה, במקום החוויה המתבקשת של "להיות בתוך הנוף", החוויה היא של אני מחזיק יצוג של הנוף בתודעתי.

כשאני מזכיר לעצמי את העניין, תודעתי משתפת פעולה, ומוסיפה את בבואתי לרגע לנוף המיוצג, גם הוא לרגע.

הנוף מיוצג איתי או בלעדי לרגע, לא בגלל בעיית זיכרון חמורה שלי, אלה כנראה כיוון שאני עושה שימוש בכלי הלא נכון. התודעה (ובודאי קיימת טרמינולוגיה יותר מדוייקת) לא נועדה לשמר יצוג מתמיד של נוף או של החוויה של להיות בתוך הנוף כשם שלא נועדה לשמר יצוג מתמיד של מספר טלפון, גם אם זה מספר מוכר שביכולתי לזמן לתודעה לפי הצורך.

Sublime – נורא הוד, נשגב, עצום, בלתי נתפס, בלתי ניתן לחיקוי, לחישוב, ליצוג… מושג באסטתיקה, לעיתים קרובות מתיחס לטבע, לגודלו ולעוצמתו. לא מצאתי עדיין את תרגומו הרשמי אז אקרא לו כאן נורא-הוד.

הייתה לי פעם את התחושה הזו כשהייתי ממש קטן, לימים, תודעתי תפסה פיקוד, ומאז במקום להיות בעולם, אני מיצגו, כאמור לעיל.

מה בצע לי בחוויה של להיות בעולם ?

יחסיו של פלוני עם הסביבה, באים לידי ביטוי בחוויה של להיות ב…להיות בטבע, להיות בחברה, להיות בעולם….
כך חווית עולם מאפשר/מסכל, עויין, אוהב, סביבה חברתית מקבלת/דוחה וכו'

היחס עם הסביבה נקבע במידה רבה קודם לסיטואציה קונקרטית, על סמך ההיסטוריה האישית.

בחווית טבע נורא הוד, נחוות הסביבה כלא אישית, כאדישה, הטבע אדיש לקיומו האפסי של האדם, ההאנשה של הסביבה (עויינת, אוהבת…) נעלמת. אולי למי שאוחז בחווית סביבה לא סימפטית, מספק טבע נורא הוד שחרור, חווית האפסות מול טבע נורא הוד היא גם חוויה של להיות ב, להיות חלק מ.., גבולות האני נחלשים, ואין צורך בהגנות זוללות אנרגיה (פרספקטיבות חיצוניות נעלמות, הטבע אדיש).

טיול בנוף נורא הוד יכול לעזור, עדיף כנראה לגור בנוף נורא הוד כדי לקבל אפקט מתמשך.

Dwelling – להיות בתוך (לשכון, להתגורר), נתקלתי במושג באיזה טקסט בודהיסטי,

Dwell like the Buddha dwell
Do not dwell in the past
Dwell in enlightenment like the Buddha

וכיוצ', יחס הכלה שכנראה אינו מאמץ תודעתי, מודע, מתמיד אלה משהו אחר. החוויה של לטבול באמבט, אולי בשל הגרוי החושי המתמיד, אינה דורשת מאמץ מודע כדי להתמשך. יש אסכולה במדיטציה הבודהיסטית שבה ההתמקדות מכוונת אל החושים והתחושות הפיזיות, אולי כדי להשיג אפקט דומה. אצל יהודים דתיים, כשפלוני ממית עצמו באוהלה של תורה, סוג של יחס הכלה, הוא חווה סוג של אושר. גם כאן המאמץ המודע אינו מכוון ישירות לתחזוקת המודעות של יצוג הכולל יחס הכלה אני-סביבה, הן הפרקטיקה המדיטטיבית והן לימוד התורה משיגים את חווית ההכלה כתוצר לוואי. אולי גם לוורקוהוליק יש את זה, סוג של.

חוויה אורגיאסטית – להיות ביחד עם כולם במסיבה, או אפילו להשאיר את הרדיו דולק בחדר כדי להרגיש חלק מעם ישראל, מהאנושות… מעולה כנראה בשביל אלו מאיתנו שחווית השכינה שלהם מלכתחילה טובה, להיות חלק מהחברה.

צהרי היום

דומם המנוע

דומם הסלע

הכלב שלי, כץ, נובח כל הזמן, יש לו עוד כמה דפקות מעצבנות, אבל הנביחות האלה משגעות לשכנים את השכל, וגם אותי הוא כבר מוציא מהכלים. הנושא שעל הפרק הוא אילוף, כץ כבר יודע שאני לא אוהב שהוא נובח, הוא יודע שאם אני צורח עליו שישתוק אני מעוניין שישתוק, ואם אני גם יוצא לגינה בעצבים, חמוש בחפץ כהה, הא ישר לוקח את הרגליים ובורח. הוא בן זונה אבל לא טמבל, כך שלא ברור מה יש לי לקחת אותו לאילוף. מה יסבירו לו שם שהוא לא יודע ? אניווי כשאני בבית הוא פחות או יותר נותן כבוד, אבל אם אני לא נמצא, הוא חופשי זורק זין, והשכנים באמת בבעיה, כל פעם שמישהו עובר ברחוב לכץ יש מה להגיד. שכן אחד אמר לי שהוא עבר לישון בממ"ד, שכן אחר עושה לי `אני ירעיל את הכלב`, אז אני נותן לכץ גב `אני ירעיל לך את הילד`, כך שבנתיים כולם בסדר, אבל ברור שצריך לעשות משהו.

הפתרון הוא קולר חשמלי עם שלט רחוק, כץ נובח, אני מהבית נותן לו בזזז קטן עם השלט, עוד פעם נובח עוד פעם בזזזז, אחרי זמן קצר כץ מבין שאם הוא נובח יבוא בזזז, ומפסיק לנבוח, מאלפי כלבים אוהבים לקרוא לזה התניה אופרנטית, היה גם פסיכולוג פופולרי בשנות ה 50 סקינר, שישם את השיטה לבני אדם.

כץ, שלצווארו ענוד קולר חשמלי, מפתח קונספט של השגחה פרטית, אין לו מושג מאיפה בה הבזזז, זה לא כמו החיים החילוניים עד היום, אסור לנבוח, בסדר הוא לא דואג, אם אני יוצא לזרוק עליו משהו הוא בורח, מחכה קצת שהעסק ירגע, לא רציני. מול ההשגחה הוא פשוט חסר אונים, הוא חש שיש עליו עין צופיה כל הזמן שמשגיחה עליו שיתנהג יפה, הדרך היחידה שלו לא לקבל בזזז היא לציית לחוקים. הוא לא יכול להפעיל שיקול דעת, אם עובר איזה כלב ענתר אם הזנב למעלה הוא בא לנבוח עליו ובום עולה לו העקבה והוא צריך להתכחש לכלביות שלו, ולדחפים שלו ולשתוק. אני לא יכול לעשות לו את זה, לא רוצה כלב עם חינוך יהודי. נחשוב על פתרון אחר.

דולפינים שוחים באוקיינוס, שעת שקיעה, דולפינים מקפצים במי הערב המנצנצים. אתה רואה תמונה כזו וחושב שלהיות דולפין זה לא רעיון כל כך רע, קשה ליישום אולי, אבל לא רע, בחיי הדולפין יש צמצום מסוים לפחות מנקודת המבט של אדם, שוחים, קופצים עושים טריקים, אוכלים דג, שוחים עוד קצת, שוב קפיצה… הצמצום הזה חשוב לי לצורך עיון בשאלת חיי הנצח שמטרידה אותי לאחרונה. למעשה מטרידה אותי יותר עובדת היותי בן תמותה, מותי ממשמש ובא מכניס לעיתים את הדברים לפרופורציות אבל גם לפאניקה. כבודהיסט לשעבר עסקתי רבות בארעיות וכל זה אך בינתיים ללא השחרור הנחשק. בחרתי אם כך לעסוק בחיי הנצח, ומהם אולי ללמוד דבר מה על ארעיות.

נניח אם כך, לצורך הדיון, קבוצת דולפינים שזכו לחיי נצח מקפצים בין הגלים, עם השקיעה הם מצטלמים לתמונה כשהם מקפצים בין הגלים על רקע מי הערב המנצנצים, למחרת הם שוב מקפצים בין הגלים, כך גם למחרת בשקיעה, וביום שאחרי, מתי שהוא החרות של הדולפין הופכת לשגרה, ומתי שהוא השגרה של הדולפין נחווית כנכפית, כחובה, הוא סגור בתוך מרחב פעולה מצומצם – שחייה, קפיצה…מגע המים בגוף חוזר על עצמו כעינוי סיני מתמשך, מה שפעם היה חידוש, בידור, כיף הוא עכשיו שיגרה נכפית, לנצח

הזרה מהסביבה היא כנראה חווית כלא, הכפייה, ואפילו כפיית האוקיינוס הנצחי יוצרת הזרה (אני – סביבה), בניגוד לשכינה של תמימות הנעורים בקיץ הנצחי.

הזרה מבדלת את האני מהסביבה, את גבול המרחב האישי יש מעתה לתחזק באמצעות כוח סבל אל מול לחצי הסביבה, כוח הסבל צורך אנרגיה, לאורך הנצח האנרגיה מידלדלת, כוח הסבל כושל והסבל רב.

אם כך, בעיית המוות אצלנו בני התמותה אינה כל כך המוות, או הארעיות. אורך החיים הוא בודאי מרכיב, מרכיב שמוערך ביחס לגיוון שהחיים מציעים (ע"ע שחייה). מרכיב נוסף הוא מיקוד שליטה חיצוני. כך אם למשל הכפתור האדום יהיה ברשותי, כאשר לאט לאט הגיוון ירד והסבלנות* ( ביחס לסבל, כוח סבל) תופעל יותר ויותר, אוכל, משאאבד עניין לחלוטין, לפרוש. למותר לציין שכוח סבל מופעל ע"י כל אי נוחות רבה מזו המתוארת כאן, לצורך הדיון אנו מניחים כי אין כזו.

* אני מתייחס לסבלנות כיכולת המופעלת ביחס לגורם או מצב הגורם סבל, בבודהיזם קיימת תרגולת להפעלת סבלנות בצורה יזומה, לא נכפית, קצת מזכיר חמלה

טיילתי עם הכלב יום אחד, זה היה בדיוק כשיצא חוק המחייב איסוף גללי כלבים. המחשבה שבכול רגע עשוי לפלוש פקח לשדה הראיה שלי ולקפוח עלי משרירות השלטון הייתה קשה, "פגיעה בפרטיות" רטנתי, "וחוץ מזה עכשיו אני צריך להסתכל על עלמות החן של תל-אביב מסתובבות עם שקיות ניילון ריחניות בידיים, רגע, אם פיטרו את הקקנוענים ואנחנו עושים את העבודה, אז למה אין הנחה בארנונה" וכו` טרוניות ביעבעו להן במרירותי כי רבה.

בא פקח.

לא התייחסתי, חשבתי שהוא עושה דוחות חנייה, אבל איך שהוא קלט את כץ (דוג דה-בורדו בן שנה וחצי עוד מעט) מתיישר הוא זנח את עיסוקיו וחיכה לראות מה אעשה, ועוד לטש עיניים בחוצפה, כמו הזקנים האלה שבכל מדינה נאורה מישהו כבר היה שופך להם את המוח על המדרכה.

מאותו רגע איבדתי כלפיו כל שריד לחמלה על זה שיש לו עבודה כזאת מגעילה ומדים מדקרון בשמש. "תראה אותו" אמרתי לכץ, כץ לא זיכה אותו אפילו במבט.

הפקח עבר את הכביש

"למה אתה לא אוסף את הגללים של הכלב?"

"כן אספתי, למה אתה סתם אומר"

"אז מה זה?" הוא מצביע , וואללה נכון, גלל.

"זה לא שלו"

"אני ראיתי אותו עושה את צרכיו כאן, תן לי תעודת זהות בבקשה"

"אני אספתי את הגלל שלו, מה לא ?, זה גלל שכבר היה שם"

"אין לך אמצעי איסוף"

"יש לי השתמשתי בו הרגע אמרתי לך"

"אז איפה זה?"

"איפה מה?"

"הגלל"

"נאסף ונוילן"

"כן, אבל איפה?"

"למה אתה שואל?"

"כי אני לא ראיתי שהשלכת אותו, ואני לא רואה פה שום פח"

"אבל עובדה שאספתי אותו"

"לא נכון הנה הוא"

"לא נכון אמרתי לך, זה לא שלו"

"בסדר, בסדר, אין לי זמן, לא מעניין אותי, תביא תעודת זהות, אתה מקבל דו"ח" (סוף סוף הוא מתחיל לתפוס שאין לו זמן, כבר התחלתי להתייאש).

"לא חבל, אני אלך למשפט, ויזמן אותך להעיד, נמשיך בדיוק מהנקודה הזאת", "בעצם נתחיל מהתחלה כשאתה על הדוכן"

"אדוני" הפקח נהיה פורמלי, "ראיתי את הכלב שלך עושה פה את צרכיו ואני רואה פה את הצרכים, אם אתה?" פה אני קוטע, "מה אתה עושה צחוק פקח, הגלל הזה לפחות בן יום וחצי, אם זה היה מהכלב שלי זה היה עוד חם, אם אתה לא מאמין לי תבדוק בעצמך"

"מה?"

"תיגע, תראה שהגלל קר, ואז תשתכנע שאני דובר אמת"

"אתה צוחק עלי, זו העלבת עובד ציבור"

"לא נכון, אתה מעליל עלי עלילת שווא ולא מאפשר לי להוכיח את חפותי"

"תיגע אתה בעצמך בגלל"

"בשביל מה, אני מאמין לעצמי שזה גלל ישן"

ככה המשכנו לקשקש עוד זמן מה, עד שהבשילה בתודעתו ההכרה שהתחבורה לבית המשפט לא נוחה, ושיש לו פנקס דוחות לגמור, ובכלל הוא סטודנט ועובד בפיקוח רק חלקי ו?חבל על הזמן.

הוא פטר אותי הפעם באזהרה.

"וכן, כשהמורד המטאפיזי קם על הכוח, אשר בה בשעה הודה בקיומו, אין הוא מכיר בקיומו אלא ברגע המאבק עמו, עתה הוא גורר יצור עליון זה להרפתקה המשפילה שהיא מנת חלקו של האדם, ושלטון ההבל של הלה משתווה לתנאי ההבל שלנו. הוא כופה אותו לכוח הסירוב שלנו, עוקר אותו לבסוף ממקלטו העל זמני כדי לערבו בהיסטוריה, הרחק מהיציבות הנצחית"

אלבר קאמי, האדם המורד

יוצא לי מדי פעם לספר את הסיפור הזה. כשאני מגיע לקטע שהפקח תופס אותי על חם, משאיר גללי כלב ברחוב, התגובה האופיינית היא משהו כמו "מגיע לך", ומיד אח"כ ובהתלהבות תוכחה על התנהגותי העבריינית והלא סוציאלית. גם הדוגמא האישית מתלווה במקרה הצורך "אני, לא יוצא/ת מהבית בלי שקיות לאיסוף".

צדקנים מהסוג האחרון שגם נותן דוגמא אישית, מפוצץ לי את האשמת הנגד בדבר כוחנות של קבוצת לחץ – לי אין כלב, אז מה איכפת לי שהעירייה תתלבש על בעלי הכלבים תכפה עליהם עבודות ניקיון, בסה"כ טינופת שהם יצרו, ולי יהיו מדרכות נקיות.

כל הצדקנים כולם, לא טרחו לאסוף גללי כלבים בשקיות ניילון לפני שיצאה התקנה, מאידך זמן מה לאחר שיצאה והוטמאה התקנה, אם אינני מציית הרי שאני "באמת לא בסדר", "ומגיע לי". מגדילים לעשות כמה בעלי כלבים שהסבירו לי שהם אוספים כי צריך (בה"כ) ולא בגלל שיש או אין תקנה ופקח. כמובן שאיש מהאנשים המוסריים הללו לא התעסק עם עיטוף גלל באמצע הרחוב לפני שתוקנה התקנה.

דומה שעצם התקנת ועקיפת תקנת עזר עירונית, הופכת אותה לעיקרון מוסרי.

מדהים!

]]> http://site5000.com/2008/03/01/the-birth-of-morality/feed/ 0 http://site5000.com/2008/02/24/god-is-alive-and-feeling-well-in-never-never-land/ http://site5000.com/2008/02/24/god-is-alive-and-feeling-well-in-never-never-land/#comments Sun, 24 Feb 2008 17:39:57 +0000 admin http://site5000.wordpress.com/?p=7 הרשלה מאוסטרופולי המיתולוגי הדליק את כל הגפרורים בקופסא כדי לוודא שהם עובדים, לכאורה חוסר יכולת להקיש באינדוקציה, או חוסר יכולת להאמין, אינדוקציה מחייבת אמונה, מהלך אמוני ממה שהיה אל מה שיהיה. כשפלוני אינו מסוגל להאמין בעולם, ההערכה הסבירה שאם שני גפרורים נדלקים גם השאר ידלקו אינה יכולה להתרחש. הרשלה כמובן רצה רק להצחיק, כשחולה OCD [...]]]>

הרשלה מאוסטרופולי המיתולוגי הדליק את כל הגפרורים בקופסא כדי לוודא שהם עובדים, לכאורה חוסר יכולת להקיש באינדוקציה, או חוסר יכולת להאמין, אינדוקציה מחייבת אמונה, מהלך אמוני ממה שהיה אל מה שיהיה. כשפלוני אינו מסוגל להאמין בעולם, ההערכה הסבירה שאם שני גפרורים נדלקים גם השאר ידלקו אינה יכולה להתרחש. הרשלה כמובן רצה רק להצחיק, כשחולה OCD חוזר ובודק אם הדלת נעולה הוא רציני לגמרי, כשפלוני לא פותח פה לשטן, הוא ממש חושש מסיכול ממוקד.

אכן אינדוקציה כזו אינה נכונה, ברטראנד ראסל נתן כדוגמא את התרנגולת, כול יום היא באה לאיכר ומקבלת גרעינים, יום אחד היא באה לאיכר בהנחה סבירה שתקבל גרעינים, האיכר לוקח גרזן ומוריד לה את הראש. אי ביצוע המהלך האמוני הוא הגיוני אך לא מעשי. אמונה במה שכנראה יהיה, מכוננת מרחב, או מצמצמת את המרחב לכזה המאפשר תפקוד, חוסר אמונה כנ"ל משול לאמונה בשד המתעתע של דקארט, הכל מציאות מדומה, הכל אפשרי. אמונה בעולם עוין ומסכל למשל, נוכל לפרק לשני מרכיבים:

- יש שד מתעתע, הכל מציאות מדומה
- השד בן זונה עויין

ניתן כמובן לעשות רדוקציה לאמונה אחת, עולם מסכל, אבל התכוונות אליך לצרכי סיכול (או לכל מטרה אחרת) היא צורה של האנשה. תיאוריות ניו-אייג כמו הסוד מספקות לעיתים מוצא מגישתו זו של העולם, באמצעות העברת אחריות לאדם, יתרה מזו, הסוד מציע מנגנון חילוני לגמרי, ללא האנשה כלל, אבל צריך להאמין בו, ואז ממילא חזרנו לנקודת המוצא. חוסר אמונה בעולם האם מקורו בהכרח באמונה בעולם עוין, מסכל ? תיאורטית לא, מעשית הנטיה להאניש כה חזקה שאנו כנראה חושבים שהוא בעד או נגד, הפסקת ההאנשה היא כבר צורה של גאולה.

אמונה זו מקורה כנראה בצורה של העברה מחווית/תפיסת ילדות מוקדמת בסיסית, כשאז המרחב באמת היה מואנש, או מיחסים בין אישיים מוקדמים אל העולם המואנש. בפסיכותראפיה, הפרמטר העיקרי שקובע את הצלחת הטיפול, ובאופן בלתי תלוי בשיטת הטיפול, הוא הקשר שנוצר, הטיפול מצליח כשנוצרים אמון, אמפטיה, המטפל נכנס לעולמו של המטופל באופן מקבל ומכיל אותו. כלומר עדכון של החוויה המוקדמת, של הדעה הקדומה, מועברת אל העולם המואנש. העולם זוכה לאמון, העולם מקבל ומאפשר, אין צורך להדליק את כל הגפרורים בקופסא, הם ידלקו כשיהיה צורך.

תפיסת העולם אגב אינה חייבת להיות עוינת כדי ליצור קושי משמעותי בהתנהלות, די בכך שיש לו אגנדה משלו, בכדי ליצור תבוסתנות, הזרה או תחושות קשות אחרות, לאיכר יש אגנדה משלו ואם התרנגולת היתה מודעת לכך היא היתה מאוד מודאגת, המורדים במטריקס אינם יכולים להסכין עם עולם הנשלט ע"י סובייקטים חיצוניים, כך גם טרומן בעולמו של טרומן. לסובייקט המכונן את העולם יש אגנדה משלו, די בכך כדי ליצור אי נחת קיצוני. יוצאת דופן בפסיכותראפיה, הגישה הלקאניאנית שמכוונת לשחרר מהדעה הקדומה "יש מישהו" או ליצור דעה קדומה אחרת, "אין אף אחד" העולם לא מוענש, מדובר גם כאן בלימוד של דעה קדומה באמצעות פסיכותראפיה. העולם אינו מוענש וממילא אין לו כוונה, הוא אינו מסכל ובכלל לא מכיר אותך, די גם בזה בכדי לשמור על הגפרורים בקופסא.