הפוסט מחלק את הבריות לשתי קבוצות, החלוקה מתבצעת לפי מין אמונה בסיסית שדרכה הם מפרשים תדיר את המציאות. אצל בריה מהקבוצה הראשונה יוקדת האמונה "הכל בסדר", האמונה הכל בסדר אינה מתאימה תמיד למצב, לפחות לא בקלות ויש להשקיעה מאמץ פרשני או אמוני כדי להתאים את המצב בפועל לתפיסת העולם.

מהליבה של בריה מהקבוצה השניה מבעבעת האמונה "יש פה משהו לא בסדר", גם בריה מקבוצה זו תפרש את המצב לפי אמונת הליבה.

ההבחנה הזו ממש גסה, פשטנית וכוללנית ואני ממש מתנצל, יש בטח גם איזה נזיר טיבטי שרואה את המצב ללא דעות קדומות, לפחות ללא הדעות הקדומות הנ"ל, ויוצא מהכלל, לא משנה. האבחנה הגסה הזו נחבטת לי בפרצוף כל הזמן, ואני חייב להתייחס אליה, תנו לי להסביר -

בתור עוד אחד שכותב טקסטים ביקורתיים כמו אלה שאתם רואים כאן, ברור שאני שייך לקבוצה השניה (אבל אבל… באמת יש משהו לא בסדר), לאחר שנים של שיחות, התכתבויות והתקשקשויות עם אנשים בנושאים כגון אלה הפזורים באתר אני מרשה לעצמי לקטלג את ההיחסויות לפי שתי הקבוצות הנזכרות, אנשים יקרים מהקבוצה שלי עשויים להתיחס לנושאי הדיון, ולעיתים אף לפתח דיון פורה, אמונת הליבה שלהם אינה הופכת את טענותי אפריורית לדברי בלע וכפירה. לעיתים אני זוכה להסכמה אפריורית במקום לדיון, אבל עם זה אני יכול לחיות.

אצל אנשים מהקבוצה הראשונה, כל טענה ביקורתית, כל טענה מהצורה "משהו כאן לא בסדר", היא סוג של הפרת סדר, וגוררת נפנוף עצבני משל היתה זבוב טורדן. בנסיבות מסוימות בכל זאת מתפתחת שיחה, אצל אנשים מקבוצה זו מוגדר בתקן זמן לפעילות חברתית, ושיחה נחשבת לפעילות חברתית נאותה. בד"כ מסופקת להם הגנה על הסדר הקיים ע"י ריבוי משתתפים, די ב 4-5 משתתפים כדי להפוך כל שיח לאוסף קרעים האירוע החברתי יושלם בהצלחה, השיחה עם נציג הביקורת תתקיים בלי לגרום כל נזק. במקרים בהם הצלחתי בכל זאת לבודד מי מהם, לקפוח עליו אי אילו טענות ואף לשכנעו, הפעילה מערכת החיסון שלו תגובה בסגנון "או, זה! באמת לא בסדר" הפרדת הסדר בודדה וגודרה חיש קל, מין פרונקל כזה, החיים נמשכים, הכל בסדר.

לזכותם של הטיפוסים האלה נוכל לזקוף את החיים הטובים, השתתפתי בלא מעט מפגשים של בני העדה הזו, הם יודעים לחיות, נושאי השיחה אינם קיטורים בדרך כלל, למה לקטר, הרי הכל בסדר, מבחינתי ומבחינת חברי לקבוצה זה מצב לא ברור, על מה מדברים שם? אז זהו הם בתוכנית הריאליטי של ערוץ החיים הטובים, "אני רוצה לטוס לברצלונה", "יש עכשיו אחלה דילים לטורקיה","למה טורקיה יוון עדיפה, מדהים שם בדיוק חזרנו ביום ראשון מהאי כוס, גן עדן", עושים על האש, הכל בסדר, אפשר לשים את הסטיקים במרינאדה יום קודם יהיה עוד יותר בסדר, אנרגיות טובות.

האגדה מספרת על בודהה שגדל כבן למלך בממלכה קטנה, המלך רצה להגן על בנו מעובדות החיים, המחלות, הזיקנה, העוני, המוות ובודהה גדל בשטח הארמון המטוהר מעובדות חיים לא נעימות. לאחר שנחשף לחולי ולמוות בטיול מחוץ לארמון, משגילה בודהה שלא הכל בסדר, דחפה אותו אישיותו לחתור למגע. גישתו של אביו – לשמר כמעט בכל מחיר את ההזיה "הכל בסדר", להכחיש, להדחיק, גישה היסטרית משהו, היתה קוטבית לגישתו של בודהה לחתור למגע עם גורמי האיום, עם המוות, גישה אובססיבית כנראה.

הרצון לעצמאות והיחס למוות* מייצרים מספר טיפוסי אישיות (לפי אוטו ראנק):

1. השכיח, המסתגל – מבטא נטיה איחודית (עם הקבוצה הסובבת, משפחה, חברה…) ומכחיש נטיה הפרדתית (אינדיבידואליות, עצמאות), מעולם לא באמת חשב על עצמו כישות נבדלת. הרצון מכוון לציות לסמכות ולקוד החברתי. הטיפוס קונפרמיסטי, שיטחי, קל להשפעה, שמח בחלקו. "הכול בסדר", היא עמדתו האופיינית, האיש קנה את הדוגמה שסיפקה לו הסמכות והתרבות הסובבת, מי שאומר אחרת הוא גייס חמישי.

2. הנוירוטי (לפי ראנק)- מבטא נטייה הפרדתית אך מכחיש נטייה איחודית, מראה יותר רצון-נגד (counterwill) מרצון. עויין, יהיר, בדלני, ביקורתי. התחושה המפעמת יש משהו לא בסדר, אופיינית לנוירוטי החותר למגע עם המוות, או לפחות עם המציאות. לנוירוטי יש רצון חזק הרבה יותר מזה של הטיפוס המסתגל, אבל הוא מושקע כולו במאבק נגד שליטה חיצונית ופנימית, אפילו במאבק נגד רצונו העצמי, לא נשאר לו מספיק רצון כדי לעשות משהו עם החופש שזכה בו. הנויירוטי אצל ראנק נמצא ברמת התפתחות מוסרית גבוהה מזו של הטיפוס המסתגל.

3. האמן – הן פחד החיים והן פחד המוות צומצמו למינימום, רמה גבוהה של דיפרנציאציה ואינטגרציה של מחשבות רגשות ופעולות. הוא יצירתי, מודע לעצמו, מקבל את עצמו, יוצר אידאל שמשמש פוקוס לרצונו, יוצר את עצמו ואת עולמו.

* הסתמכתי על שני תקצירים, האחד של Dr. C. George Boeree והשני של Professor W. Boyd Spencer, הראשון מדגיש את הרצון לעצמאות בבסיס החלוקה לטיפוסים בעוד שהשני מדגיש את פחד החיים ופחד המוות. חלוקה על סמך 3 פרמטרים אמורה להניב יותר מ 3 טיפוסי אישיות. את פחד החיים נראה שאפשר למקם על אותה סקלה עם פחד המוות, כשני קטבים, למעשה 3 הטיפוסים מתמקמים על הסקלה האיחודית הפרדתית כשהמוטיבציות הם רצון בעצמאות (מול רצון בשליטה?) ופחד המוות/חיים.

]]> http://site5000.com/2008/08/18/%d7%94%d7%9b%d7%9c-%d7%91%d7%a1%d7%93%d7%a8/feed/ 6 http://site5000.com/2008/06/08/freedom-of-action/ http://site5000.com/2008/06/08/freedom-of-action/#comments Sun, 08 Jun 2008 21:52:22 +0000 admin http://site5000.wordpress.com/?p=148 הדינאמיקה של הקפיטליזם שואפת לקבוע לכל דבר מחיר, אין הפקר, במרחב שנוצר שבו לכל פעולה יש מחיר, חופש הפעולה כרוך באמצעי תשלום, ניתן לומר כי רמת ההכנסה קובעת את רמת חופש הפעולה. אמנם, נכון להיום לא מוכר לנו מרחב כזה, שבו לכל פעולה יש מחיר, אף אחד לא הצליח לקבוע למשל מחיר לטיול בשעת בין [...]]]>

הדינאמיקה של הקפיטליזם שואפת לקבוע לכל דבר מחיר, אין הפקר, במרחב שנוצר שבו לכל פעולה יש מחיר, חופש הפעולה כרוך באמצעי תשלום, ניתן לומר כי רמת ההכנסה קובעת את רמת חופש הפעולה.

אמנם, נכון להיום לא מוכר לנו מרחב כזה, שבו לכל פעולה יש מחיר, אף אחד לא הצליח לקבוע למשל מחיר לטיול בשעת בין הערביים, אך לשם מובילה הדינאמיקה של השוק החופשי, ובמידה חלקית אנו חיים במרחב כזה.

מדוע בעצם לטיול בשעת בין ערביים אין עלות (לפחות לא ישירה)? ובכן הכלכלן מילטון פרידמן עסק בעקיפין בסוגיה עוד בשנות השישים. בספרו 'קפיטליזם וחרות' תוהה פרידמן איך נקבע מה צריך להיות שרות ממשלתי ובמה יטפל השוק הפרטי. כדוגמא מובאים הגנים הציבוריים, כיוון שיש קושי לגבות כסף בגן עירוני מרובה כניסות ויש קושי לקבוע מי מבעלי הדירות הסמוכות ייהנה מנוף הגן ממרפסתו ולחייבו על כך, השרות יהיה ממשלתי. כך טיול בין הערביים שלך יתבצע על גבי שרותים ממשלתיים כמו מדרכות וגנים ציבוריים או סתם אדמות מדינה שאמנם אינם שרות אך בודאי אינם שטח הפקר. כלומר במרחב המוכר לנו היום, בו טיול בשעת בין ערביים הוא חינמי, ומשמש כדוגמא לפעולה שאינה כרוכה באמצעי תשלום, יש לזכור כי מדובר בסיבות טכניות המונעות לפי שעה את אפשרות גבית הכסף במאמץ סביר, בינתיים אתה נהנה מההפקר.