הפוסט מחלק את הבריות לשתי קבוצות, החלוקה מתבצעת לפי מין אמונה בסיסית שדרכה הם מפרשים תדיר את המציאות. אצל בריה מהקבוצה הראשונה יוקדת האמונה "הכל בסדר", האמונה הכל בסדר אינה מתאימה תמיד למצב, לפחות לא בקלות ויש להשקיעה מאמץ פרשני או אמוני כדי להתאים את המצב בפועל לתפיסת העולם.

מהליבה של בריה מהקבוצה השניה מבעבעת האמונה "יש פה משהו לא בסדר", גם בריה מקבוצה זו תפרש את המצב לפי אמונת הליבה.

ההבחנה הזו ממש גסה, פשטנית וכוללנית ואני ממש מתנצל, יש בטח גם איזה נזיר טיבטי שרואה את המצב ללא דעות קדומות, לפחות ללא הדעות הקדומות הנ"ל, ויוצא מהכלל, לא משנה. האבחנה הגסה הזו נחבטת לי בפרצוף כל הזמן, ואני חייב להתייחס אליה, תנו לי להסביר -

בתור עוד אחד שכותב טקסטים ביקורתיים כמו אלה שאתם רואים כאן, ברור שאני שייך לקבוצה השניה (אבל אבל… באמת יש משהו לא בסדר), לאחר שנים של שיחות, התכתבויות והתקשקשויות עם אנשים בנושאים כגון אלה הפזורים באתר אני מרשה לעצמי לקטלג את ההיחסויות לפי שתי הקבוצות הנזכרות, אנשים יקרים מהקבוצה שלי עשויים להתיחס לנושאי הדיון, ולעיתים אף לפתח דיון פורה, אמונת הליבה שלהם אינה הופכת את טענותי אפריורית לדברי בלע וכפירה. לעיתים אני זוכה להסכמה אפריורית במקום לדיון, אבל עם זה אני יכול לחיות.

אצל אנשים מהקבוצה הראשונה, כל טענה ביקורתית, כל טענה מהצורה "משהו כאן לא בסדר", היא סוג של הפרת סדר, וגוררת נפנוף עצבני משל היתה זבוב טורדן. בנסיבות מסוימות בכל זאת מתפתחת שיחה, אצל אנשים מקבוצה זו מוגדר בתקן זמן לפעילות חברתית, ושיחה נחשבת לפעילות חברתית נאותה. בד"כ מסופקת להם הגנה על הסדר הקיים ע"י ריבוי משתתפים, די ב 4-5 משתתפים כדי להפוך כל שיח לאוסף קרעים האירוע החברתי יושלם בהצלחה, השיחה עם נציג הביקורת תתקיים בלי לגרום כל נזק. במקרים בהם הצלחתי בכל זאת לבודד מי מהם, לקפוח עליו אי אילו טענות ואף לשכנעו, הפעילה מערכת החיסון שלו תגובה בסגנון "או, זה! באמת לא בסדר" הפרדת הסדר בודדה וגודרה חיש קל, מין פרונקל כזה, החיים נמשכים, הכל בסדר.

לזכותם של הטיפוסים האלה נוכל לזקוף את החיים הטובים, השתתפתי בלא מעט מפגשים של בני העדה הזו, הם יודעים לחיות, נושאי השיחה אינם קיטורים בדרך כלל, למה לקטר, הרי הכל בסדר, מבחינתי ומבחינת חברי לקבוצה זה מצב לא ברור, על מה מדברים שם? אז זהו הם בתוכנית הריאליטי של ערוץ החיים הטובים, "אני רוצה לטוס לברצלונה", "יש עכשיו אחלה דילים לטורקיה","למה טורקיה יוון עדיפה, מדהים שם בדיוק חזרנו ביום ראשון מהאי כוס, גן עדן", עושים על האש, הכל בסדר, אפשר לשים את הסטיקים במרינאדה יום קודם יהיה עוד יותר בסדר, אנרגיות טובות.

האגדה מספרת על בודהה שגדל כבן למלך בממלכה קטנה, המלך רצה להגן על בנו מעובדות החיים, המחלות, הזיקנה, העוני, המוות ובודהה גדל בשטח הארמון המטוהר מעובדות חיים לא נעימות. לאחר שנחשף לחולי ולמוות בטיול מחוץ לארמון, משגילה בודהה שלא הכל בסדר, דחפה אותו אישיותו לחתור למגע. גישתו של אביו – לשמר כמעט בכל מחיר את ההזיה "הכל בסדר", להכחיש, להדחיק, גישה היסטרית משהו, היתה קוטבית לגישתו של בודהה לחתור למגע עם גורמי האיום, עם המוות, גישה אובססיבית כנראה.

הרצון לעצמאות והיחס למוות* מייצרים מספר טיפוסי אישיות (לפי אוטו ראנק):

1. השכיח, המסתגל – מבטא נטיה איחודית (עם הקבוצה הסובבת, משפחה, חברה…) ומכחיש נטיה הפרדתית (אינדיבידואליות, עצמאות), מעולם לא באמת חשב על עצמו כישות נבדלת. הרצון מכוון לציות לסמכות ולקוד החברתי. הטיפוס קונפרמיסטי, שיטחי, קל להשפעה, שמח בחלקו. "הכול בסדר", היא עמדתו האופיינית, האיש קנה את הדוגמה שסיפקה לו הסמכות והתרבות הסובבת, מי שאומר אחרת הוא גייס חמישי.

2. הנוירוטי (לפי ראנק)- מבטא נטייה הפרדתית אך מכחיש נטייה איחודית, מראה יותר רצון-נגד (counterwill) מרצון. עויין, יהיר, בדלני, ביקורתי. התחושה המפעמת יש משהו לא בסדר, אופיינית לנוירוטי החותר למגע עם המוות, או לפחות עם המציאות. לנוירוטי יש רצון חזק הרבה יותר מזה של הטיפוס המסתגל, אבל הוא מושקע כולו במאבק נגד שליטה חיצונית ופנימית, אפילו במאבק נגד רצונו העצמי, לא נשאר לו מספיק רצון כדי לעשות משהו עם החופש שזכה בו. הנויירוטי אצל ראנק נמצא ברמת התפתחות מוסרית גבוהה מזו של הטיפוס המסתגל.

3. האמן – הן פחד החיים והן פחד המוות צומצמו למינימום, רמה גבוהה של דיפרנציאציה ואינטגרציה של מחשבות רגשות ופעולות. הוא יצירתי, מודע לעצמו, מקבל את עצמו, יוצר אידאל שמשמש פוקוס לרצונו, יוצר את עצמו ואת עולמו.

* הסתמכתי על שני תקצירים, האחד של Dr. C. George Boeree והשני של Professor W. Boyd Spencer, הראשון מדגיש את הרצון לעצמאות בבסיס החלוקה לטיפוסים בעוד שהשני מדגיש את פחד החיים ופחד המוות. חלוקה על סמך 3 פרמטרים אמורה להניב יותר מ 3 טיפוסי אישיות. את פחד החיים נראה שאפשר למקם על אותה סקלה עם פחד המוות, כשני קטבים, למעשה 3 הטיפוסים מתמקמים על הסקלה האיחודית הפרדתית כשהמוטיבציות הם רצון בעצמאות (מול רצון בשליטה?) ופחד המוות/חיים.

]]> http://site5000.com/2008/08/18/%d7%94%d7%9b%d7%9c-%d7%91%d7%a1%d7%93%d7%a8/feed/ 6 http://site5000.com/2008/03/05/sunset/ http://site5000.com/2008/03/05/sunset/#comments Wed, 05 Mar 2008 17:54:25 +0000 admin http://site5000.com/?p=48 דולפינים שוחים באוקיינוס, שעת שקיעה, דולפינים מקפצים במי הערב המנצנצים. אתה רואה תמונה כזו וחושב שלהיות דולפין זה לא רעיון כל כך רע, קשה ליישום אולי, אבל לא רע, בחיי הדולפין יש צמצום מסוים לפחות מנקודת המבט של אדם, שוחים, קופצים עושים טריקים, אוכלים דג, שוחים עוד קצת, שוב קפיצה… הצמצום הזה חשוב לי לצורך [...]]]>

דולפינים שוחים באוקיינוס, שעת שקיעה, דולפינים מקפצים במי הערב המנצנצים. אתה רואה תמונה כזו וחושב שלהיות דולפין זה לא רעיון כל כך רע, קשה ליישום אולי, אבל לא רע, בחיי הדולפין יש צמצום מסוים לפחות מנקודת המבט של אדם, שוחים, קופצים עושים טריקים, אוכלים דג, שוחים עוד קצת, שוב קפיצה… הצמצום הזה חשוב לי לצורך עיון בשאלת חיי הנצח שמטרידה אותי לאחרונה. למעשה מטרידה אותי יותר עובדת היותי בן תמותה, מותי ממשמש ובא מכניס לעיתים את הדברים לפרופורציות אבל גם לפאניקה. כבודהיסט לשעבר עסקתי רבות בארעיות וכל זה אך בינתיים ללא השחרור הנחשק. בחרתי אם כך לעסוק בחיי הנצח, ומהם אולי ללמוד דבר מה על ארעיות.

נניח אם כך, לצורך הדיון, קבוצת דולפינים שזכו לחיי נצח מקפצים בין הגלים, עם השקיעה הם מצטלמים לתמונה כשהם מקפצים בין הגלים על רקע מי הערב המנצנצים, למחרת הם שוב מקפצים בין הגלים, כך גם למחרת בשקיעה, וביום שאחרי, מתי שהוא החרות של הדולפין הופכת לשגרה, ומתי שהוא השגרה של הדולפין נחווית כנכפית, כחובה, הוא סגור בתוך מרחב פעולה מצומצם – שחייה, קפיצה…מגע המים בגוף חוזר על עצמו כעינוי סיני מתמשך, מה שפעם היה חידוש, בידור, כיף הוא עכשיו שיגרה נכפית, לנצח

הזרה מהסביבה היא כנראה חווית כלא, הכפייה, ואפילו כפיית האוקיינוס הנצחי יוצרת הזרה (אני – סביבה), בניגוד לשכינה של תמימות הנעורים בקיץ הנצחי.

הזרה מבדלת את האני מהסביבה, את גבול המרחב האישי יש מעתה לתחזק באמצעות כוח סבל אל מול לחצי הסביבה, כוח הסבל צורך אנרגיה, לאורך הנצח האנרגיה מידלדלת, כוח הסבל כושל והסבל רב.

אם כך, בעיית המוות אצלנו בני התמותה אינה כל כך המוות, או הארעיות. אורך החיים הוא בודאי מרכיב, מרכיב שמוערך ביחס לגיוון שהחיים מציעים (ע"ע שחייה). מרכיב נוסף הוא מיקוד שליטה חיצוני. כך אם למשל הכפתור האדום יהיה ברשותי, כאשר לאט לאט הגיוון ירד והסבלנות* ( ביחס לסבל, כוח סבל) תופעל יותר ויותר, אוכל, משאאבד עניין לחלוטין, לפרוש. למותר לציין שכוח סבל מופעל ע"י כל אי נוחות רבה מזו המתוארת כאן, לצורך הדיון אנו מניחים כי אין כזו.

* אני מתייחס לסבלנות כיכולת המופעלת ביחס לגורם או מצב הגורם סבל, בבודהיזם קיימת תרגולת להפעלת סבלנות בצורה יזומה, לא נכפית, קצת מזכיר חמלה