נתקלתי בפרספטיבה שונה בספר של וויליאם ג’ימס -החוויה הדתית לסוגיה
ג’ימס מבחין בין שני טיפוסים, אלא שמסתדרים עם העולם שלהם ואלה שצריכים לברוא אותו מחדש כדי לחיות בו
הדגש במקרים שמביא ג’ימס הוא על היחס לעולם הסובב, על משמעות, על חוויה, ופחות על החשש ממוות
הטיפוסים אצל ג’ימס מתאימים אני מניח לטיפוסים בפוסט והיחס לעולם מתאים אני מניח ליחס לחיים אצל ראנק שרדוקטיבי אולי ליחס למוות, אז אולי לא פרספקטיבה שונה לגמרי
כשרואים שכל הכשלים והחסרונות הם חלק ממה שיש, ורואים שאפשר להסתדר עם מה שיש, קל יותר להחליט מה לשנות ומה לקבל – מבלי לוותר על החיוך הקטן שנמצא בפנים.
כשאני בטוח יותר בי, ובכך שגם בלי שינוי קיומי אינו מאוים, קל יותר לעשות את השינוי הנכון, בלי הלחץ שמפריע לראות מה קורה וגורם לעיוות התגובה.
בקיצור, הכל בסדר. גם היכולת שלנו לראות במה אנו יכולים לשפר ולתרום לכל מי שסביבנו.