הגעתי למין שלב שבו אני נוטה למדוד את יתרת חיי בתפוקה, או במעשים, כך למשל אם אני בוחר לקרוא ספר או לכתוב משהו אינני יכול להמנע מלחשוב כמה ספרים אוכל לסיים עד לשארית חיי, כמה מאמרים אוכל עוד לכתוב… בניסוח אחר כמה ספרים נותרו לי לחיות, כמה פוסטים נותרו לי לחיות וכו’, פחות מורגש לגבי משימה קצרה, ויותר מורגש לגבי מיזם רחב היקף, ככה זה אצלי. טוב למיקוד אבל גם גורר שיתוק מסויים, נסיגה לעמדה סכיזואידית, בודהיסטית אולי, של צופה, מודע מתבונן, נסיגה אל תודעת הסובייקט. מבחינה תפוקה ברת מדידה (ובת מניה) אני כמובן לא עושה כלום. מפרספקטיבה של חברה ...
הפוסט בן מניה הופיע ראשון ברשימות על דיכוי וחרות
]]>