פעם כשגרתי עם שותפים, תליתי שלט על הדלת "חדר המתנה", אני לא גאה בתחושה הזו של המתנה ולא מתלונן, תחושת ההמתנה שלי נשענת אולי על תפיסה שגוייה, אולי על מודעות לעתיד המושכת תשומת לב, אולי על בורות, ככה זה.
בשנים האחרונות כשאני מזדמן לחדר המתנה, בד"כ דולקת בו טלוויזיה והוא שטוף כולו בערוץ 2 או משהו. בתחושת ההמתנה שלי יש גלות אבל אני גולה כסובייקט מודע לעצמו, חדר ההמתנה הוא בית רחוק מהבית, ואת מידת הסבל (סבלנות) אפשר בהחלט לשאת, בשטף של הערוץ הפופולארי שרוגש לי בראש, אין כול כך המתנה, אין כל כך סבל ואין סובייקט.
חדר המתנה כדימוי אינו רלוונטי עוד, ובלאו הכי אני כבר לא גר עם שותפים ואין דלת לחדר.
תגובה אחת עד כה so far ↓
משתמש אנונימי (לא מזוהה) // יולי 10, 2009 ב: 1:39 pm |
אה…מה?