בסרטון הארכיון מופיע אחד מגיבורי הילדות שלי, קוראים מהשנתון של עבדכם בערך, מוזמנים לצפות ולהתענג על פרץ נוסטלגיה חמים, קוראים צעירים יותר מוזמנים לצפות ולהתענג על כך שנולדו כשהטלוויזיה כבר היתה טלוויזיה. אניווי, שום פרץ נוסטלגיה חמים לא יפריע לי לומר קצת דברי בלע על הבובה ופועלה.
ובכן שיר הפתיחה הולך בערך כך (הערות שלי בסוגריים):
קוראים לי קישקשתא (שם יאה לאנטי גיבור)
קישקשתא זה שמי
כמעט ושכחתי – שלום
אני שר ורוקד לי כמעט בעצמי
בתוכנית – מה פתאום
אני שר בעצמי ורוקד עם עצמי
ומספר סיפורים לבד (WTF?)
!מוחא גם כפיים למי? לעצמי (שמים לב למוטיב החוזר?)
והכל בעצמי
!כמעט
,אני שר
(והמקהלה השטנית עונה: ) מה פתאום
,אני מוכשר
(והמקהלה השטנית עונה: ) מה פתאום
והכל בעצמי
(והמקהלה השטנית עונה: ) מה פתאום, מה פתאום, מה פתאום
תשאלו מה פתאום הם קוראים לי קישקשתא
באמת מה פתאום?
(והמקהלה השטנית עונה: ) מה פתאום!
הבובה הנערצת
אין אונים נלמד, תיאוריה המגובה בבסיס מחקרי רחב, עוסקת בלימוד של אין אונים, כלומר איך ללמד מישהו שהוא חסר אונים עוד לפני שהגיע למצב הקונקרטי בו עומדת יכולתו למיבחן, התיאוריה עוסקת בעיקר בלימוד ע”י התנסות חוויתית חוזרת במצבי חוסר שליטה. לפי התיאוריה לבני האדם יש גם את היכולת ללמוד אין אונים באמצעות צפיה בחסר האונים בלבד, ללא צורך בהתנסות חוויתית אישית.