נורא הוד

ידידה סיפרה לי פעם על חוויה מטיול:

“…ישבתי על שפת ים המלח, הסתכלתי על הים, נוף נאה, אח”כ הסתובבתי והסתכלתי על ההרים, נאה, אח”כ חזרתי וספגתי שוב את נוף הים, אח”כ ההרים…”

החוויה מוכרת לי היטב, אני מתחזק בתודעתי יצוג של הנוף, היצוג מתוחזק תדיר על ידי המבט, מייגע. דומה שיש כאן מין החלפה של יחסי הכלה, במקום החוויה המתבקשת של “להיות בתוך הנוף”, החוויה היא של אני מחזיק יצוג של הנוף בתודעתי.

כשאני מזכיר לעצמי את העניין, תודעתי משתפת פעולה, ומוסיפה את בבואתי לרגע לנוף המיוצג, גם הוא לרגע.

הנוף מיוצג איתי או בלעדי לרגע, לא בגלל בעיית זיכרון חמורה שלי, אלה כנראה כיוון שאני עושה שימוש בכלי הלא נכון. התודעה (ובודאי קיימת טרמינולוגיה יותר מדוייקת) לא נועדה לשמר יצוג מתמיד של נוף או של החוויה של להיות בתוך הנוף כשם שלא נועדה לשמר יצוג מתמיד של מספר טלפון, גם אם זה מספר מוכר שביכולתי לזמן לתודעה לפי הצורך.

Sublime – נורא הוד, נשגב, עצום, בלתי נתפס, בלתי ניתן לחיקוי, לחישוב, ליצוג… מושג באסטתיקה, לעיתים קרובות מתיחס לטבע, לגודלו ולעוצמתו. לא מצאתי עדיין את תרגומו הרשמי אז אקרא לו כאן נורא-הוד.

הייתה לי פעם את התחושה הזו כשהייתי ממש קטן, לימים, תודעתי תפסה פיקוד, ומאז במקום להיות בעולם, אני מיצגו, כאמור לעיל.

מה בצע לי בחוויה של להיות בעולם ?

יחסיו של פלוני עם הסביבה, באים לידי ביטוי בחוויה של להיות ב…להיות בטבע, להיות בחברה, להיות בעולם….
כך חווית עולם מאפשר/מסכל, עויין, אוהב, סביבה חברתית מקבלת/דוחה וכו’

היחס עם הסביבה נקבע במידה רבה קודם לסיטואציה קונקרטית, על סמך ההיסטוריה האישית.

בחווית טבע נורא הוד, נחוות הסביבה כלא אישית, כאדישה, הטבע אדיש לקיומו האפסי של האדם, ההאנשה של הסביבה (עויינת, אוהבת…) נעלמת. אולי למי שאוחז בחווית סביבה לא סימפטית, מספק טבע נורא הוד שחרור, חווית האפסות מול טבע נורא הוד היא גם חוויה של להיות ב, להיות חלק מ.., גבולות האני נחלשים, ואין צורך בהגנות זוללות אנרגיה (פרספקטיבות חיצוניות נעלמות, הטבע אדיש).

טיול בנוף נורא הוד יכול לעזור, עדיף כנראה לגור בנוף נורא הוד כדי לקבל אפקט מתמשך.

Dwelling – להיות בתוך (לשכון, להתגורר), נתקלתי במושג באיזה טקסט בודהיסטי,

Dwell like the Buddha dwell
Do not dwell in the past
Dwell in enlightenment like the Buddha

וכיוצ’, יחס הכלה שכנראה אינו מאמץ תודעתי, מודע, מתמיד אלה משהו אחר. החוויה של לטבול באמבט, אולי בשל הגרוי החושי המתמיד, אינה דורשת מאמץ מודע כדי להתמשך. יש אסכולה במדיטציה הבודהיסטית שבה ההתמקדות מכוונת אל החושים והתחושות הפיזיות, אולי כדי להשיג אפקט דומה. אצל יהודים דתיים, כשפלוני ממית עצמו באוהלה של תורה, סוג של יחס הכלה, הוא חווה סוג של אושר. גם כאן המאמץ המודע אינו מכוון ישירות לתחזוקת המודעות של יצוג הכולל יחס הכלה אני-סביבה, הן הפרקטיקה המדיטטיבית והן לימוד התורה משיגים את חווית ההכלה כתוצר לוואי. אולי גם לוורקוהוליק יש את זה, סוג של.

חוויה אורגיאסטית – להיות ביחד עם כולם במסיבה, או אפילו להשאיר את הרדיו דולק בחדר כדי להרגיש חלק מעם ישראל, מהאנושות… מעולה כנראה בשביל אלו מאיתנו שחווית השכינה שלהם מלכתחילה טובה, להיות חלק מהחברה.