מהפכה סוציליסטית או מהפכה קפיטליסטית

אולי קצת פסה לחשוב במונחים של ימין ושמאל כלכלי חברתי אבל בכל זאת

חוץ מזה שאני קצת לא מעורה, בעיקר בשל עיסוק מופרז בענייני פרנסה, ועד כאן אפולוגטיקה.

סוצאיליזם כהלכתו כנראה אינו בר קיימה בכלכלה הגלובלית  התחרותית של היום, אפשר לחבבו אבל קשה לאמצו, כמו הפציפיזם (ו 100 השנים האחרונות מלאות בניסיונות לישם סוציאליזם)

ובכן מהפכה קפיטליסטית

מצב הדיור הבלתי אפשרי נובע ממספר סיבות, בינהן

• השליטים לא מאשרים תוכניות בניה לדירות קטנות (ולא משנה אם רשות מקומית או ממשלה)
• גם בתים קטנים וקרוואנים די מחוץ לחוק
• השליטים מטילים מרכיבי מיסוי שונים על דירות
• השליטים שולטים בהפשרת קרקעות, ולא עושים זאת בהתאם לצרכי השוק

כל אלה הן צורות התערבות בתנאי השוק, בתנאי שוק חופשי מחירי הדירות היו יורדים בצורה דרסטית,

דרסטית כמו שאם לעבור לקצה הפריפריה לקבל אדמה בכלום ולקנות בית מתנפח (כן, יש) אז ממש בכלום. ודירת 35 מטר בבניה טרומית ברמלה במחיר ממש סביר.

למחאת הדיור התווספה גם מחאת יוקר המחירים כשהאשמה מופניית למונופולים וקרטלים. בקפיטליזם כהלכתו, מונופולים וקרטלים אינם חוקיים והממונה על הגבלים עיסקיים אמור לפרקם.

באין מונופולים וקרטלים השרותים ומוצרי הצריכה יהיו בתחרות חופשית ומחירם ירד ככול האפשר.

לכאורה הפיתרון הוא חזרה לערכי הקפיטליזם, כשהממונה על הגבלים עסקים מקבל תקציבים ומעמד מרכזי

המרכיב ההזוי ביותר בבעיית הדיור הוא התנגדות (של עיריות למיטב ידיעתי, אבל לא משנה של מי), לאישור תוכניות בנייה לדירות קטנות ובינוניות. נוסיף לכך מגבלות גודל וצורה על בניה צמודת קרקע, ואת זכותם של ישובים (קהילתיים, שזה בערך כולם) לסנן את מי שלא מתאים. ונקבל מרכיב מפלצתי שאקרא לו כאן שמירה על ציביון.

המשרד השני בחשיבותו, בתקציביו ובמעמדו, אחרי הממונה על הגבלים עיסקיים, צריך להיות המשרד למניעת ציביון, מתפקידו יהיה להילחם בתופעות הנ”ל ולמנוע פגיעה זכויות האזרח ובריווחתו משיקולי פוזה ותרבות שלטת.

במשק קפיטליסטי יש התערבות ופיקוח מתמידים, למרות שדמגוגיה מתמשכת של נציגי הטורפים משווקת במרץ את חוק הגו’נגל כקפיטליזם.

במשק קפיטליסטי האנשים והעסקים נמצאים בתחרות חופשית כשרגולציה (כלומר התערבות) מגדירה את חוקי התחרות ומפקחת על ישומם.

הרגולציה משרתת מטרות שונות איכות, בטיחות, הוגנות…

הרגולציה מסדירה גם את רמת הרווחה המינימלים והסיכון של הפועלים בשוק (למשל שכר מינימום), אין זו פגיעה בתנאי השוק החופשי המקומי יותר מאשר איסור על ירי במתחרים.

הרגולציה אמורה להיות באור זרקורים ובחזית  הדיון הציבורי, מטרות הרגולציה אמורות להיות במרכז הדיון החברתי.

שוק חופשי אינו דת אלה כלי. הרגולציה מיישמת את השימוש בכלי בהתאם למגמה מסויימת שאמורה להיות גלויה ,תוצאה של דיון ציבורי, וכפופה לחוקי יסוד (זכויות האדם, כבוד האדם…)

כיום נוצר מצב שרגולציה מובלת לעיתים ע”י לוביסטים כשאז מטרת הרגולציה למקסם את ריווחי בעלי ההון ודמגוגיה פסוידו קפיטליסטית מכשירה את המהלכים

קביעת יחס בין סל הוצאות מינימלי לבין הכנסה מינימלית, אמורה להיות המרכז המאבק החברתי (וכמובן גיבוש סך הוצאות מינמלי הוא נושא לדיון). אין בכך פגיעה במצב התחרות החופשית (בין מתחרים בשוק, לא בשוק העבודה) אלה רגולציה של השוק המיישמת אג’נדה חברתית

בנסיבות כאלה, תחרות בשוק חופשי תניע את הכלכלה ותשרת את הלובי החברתי בכדי ליצור מקום שטוב (ואפשר) לחיות בו

המינוס העיקרי במשק בתנאי תחרות חופשית, הוא שהתחרות נכפית על כולם, לא ניתן לברוח. רגולציה חברתית יכולה להסדיר רק את מחיר הכישלון (בתחרות יש מפסידים).

הערה:

לגבי העניין הזה ששכר מינימום הוא התערבות בשוק העבודה. נכון, שוק חופשי אינו מנגנון מושלם, בפרט בקצוות (מינימום). כך למשל, בשוק איחסון אתרים, התחרות דוחפת את המתחרים למכור איחסון במה שניקרא מכירת יתר, כך למשל תמורת כמה דולרים לחודש אתר מקבל “אינסוף” שטח איחסון. זה כמובן עיוות שאינו בר קיימה. בתיאוריה בשוק חופשי הריווחיות שואפת לאפס, במעשה היא יכולה לרדת אל מיתחת ל 0. וכאן עד שימצא פיתרון יותר טוב, הרגולציה צריכה להתערב (למשל דרישה לאמת בפירסום בדוגמת האיחסון, או התערבות בשוק העבודה שתמנע מצב שבו רק מי שניחן במקור הכנסה נוסף יוכל לעבוד), לא סגור לגמרי .