תלמיד בודהיסטי מערבי תיעד נזירים מתבודדים בהרי סין, הסרט נקרא בין העננים הלבנים, בהחלט שווה צפיה וגם נמצא ביוטיוב ב 6 חלקים
בחלק השישי הבמאי מגיע לקצה, נזיר שגר במקום ממש נידח, שמסופר עליו שהגיע להארה, הנזיר מקדיש את זמנו למדיטציה ושאר תרגולות ואינו כל כך פנוי לקבל אורחים. אבל מסתבר שאם מחכים לפני הדלת שלו מספיק זמן הוא יתפנה, ויכין תה וישוחח, זה אולי רגע השיא בסרט, יוצר הסרט מבקש מהנזיר שיגיד משהו על זן, הנזיר צוחק ואומר, אין מה להגיד הכל כתוב בספרים
http://www.youtube.com/watch?v=tmNx5hAREok&feature=player_detailpage#t=120s
אני מתרגל זזן מזה 20 שנה וחלק מהמשפטים שמוציאים הנזירים נשמעים לי עכשיו כמו קלישאות מחרידות, למרות שכל מה שאי פעם רציתי זה לגור בהרים (אבל עם אינטרנט), מהמקום שלהם זה כנראה לא קלישאות. נשמע לי כמו קלישאות כי חפרתי וחפרתי, והלכתי לפה, והלכתי לשם וחזרתי והלכתי, בעיקר דיאלקטיקה של אמונות וספקות (לצד החיוב אני אדם ביקורתי כזה).
הבלוג הבא שלי יקרא This Gets Old
תעוד של שובל קלישאות שאני משאיר מאחורי
חייב להזכיר בהקשר זה את עד שיצא עשן, שמתעד, גם אם זה לא הפוקוס של הסרט את תהליך התפרקות האמונה (שאולי טיפשית, אבל לכן זו אמונה ולא דרך מוכחת), אחרי שאבדה האמונה, לדרך יש בעיקר משמעות של תעוד, אתה נע ונד (או להלן הולך בדרכים), ויכול לכתוב על זה בלוג