הרצל, יוזם מדינת היהודים
אם לסכם זכרונות משנות לימודי, הציונות של הרצל, חוזה המדינה, היתה טריטוריאליסטית – פתרון טריטוריאלי לבעיה היהודית. הרצל היה קוסמופוליטי וחוץ מלחוות אנטישמיות לא היה לו כל חיבור מיותר לדת.
הניסיונות לפיתרון טריטוריאלי הגיעו לסוג של שיא בתוכנית אוגנדה, הפולמוס סביב התכנית בקונגרס הציוני השישי גיבש לובי חזק של מתנגדים נאמני ארץ ישראל, הנימוקים היו דתיים + סנטימנט היסטורי מסויים ואהבת הקדחת. הרצל לא שרד עד לקונגרס השביעי, תכנית אוגנדה נפלה מסיבות טכניות, ולובי ארץ ישראל התחזק
סוג של שילוב בין דתיות מוצהרת ומסורתיות שמרנית השואב אנרגיה מהמסורת מתוך שהיא מסורת.
כוח דומה חיסל את האביב הערבי
את המצב כיום אנו מגדירים כמורכב או בעייתי, מדינה קטנה ושני עמים, זו ראייה חילונית המכוונת לפתרון בעיות, גישה זו יצרה את רעיון המדינה היהודית כדרך לפתרון בעיה. הטוויסט הדתי-מסורתי תירגם את רעיון המדינה למדינה בא”י באופן בלתי תלוי בתנאים, לא כדרך לפתרון בעיה אלה כהגשמה של רעיון דתי, ההגשמה הצליחה ובאשר למחיר, אין מחיר, ואין בעיה, אולי יש מלחמה אבל לא בעיה
לא פותרים, מגשימים
אני מנחש שדווקא אחרי מלחמת העולם השניה היינו יכולים להגיע לפתרון טריטוריאלי פשוט בגרמניה הכבושה, בעלות הברית היו מקצות לנו איזור ממוזג ומפנות את התושבים
התושבים, שזה מכבר ניסו לכבוש את כל העולם ונכשלו, לא היו במצב להתלונן והיו מקבלים בענווה את הדין כמו את הסכם השילומים. סתם מחשבה.
אגב, היו מספר נסיונות טריטוריאלים מעניינים, אחד מהם פשוט לקנות מקום.