למטיף התורן קוראים לארי סמית’ ויש לו הרצאה פופולארית להדהים בטד שכותרתה
“למה לא תהיה לך קרירה נהדרת”
הוא מנסח קרירה נהדרת במונחים קצת אינפנטיליים (גם אני) – פרס נובל בקטנה, משהו מדהים שכולם יגידו ואוו, דברים כאלה
הוא מסביר, בצדק, לכל הנוכחים שלהם זה לא יצליח, ומונה את הסיבות והתירוצים למה בכלל לא ינסו (אתם רוצים חיים, משפחה…תוחלת ההצלחה לא משהו, חוששים להכשל, כולם יגידו לכם שלכוון גבוה לא יצליח…)
והאמת שלכולם לא יכולה להיות קריירה מדהימה, כולם מוכרים משהו או מייצרים משהו, או מתחזקים משהו, או שרות לקוחות של משהו, או מתקינים משהו, או מתכננים משהו או חוקרים משהו, או מארגנים משהו, או אוספים משהו ומובילים אותו למזבלה
שזה אולי בסדר אבל כמו שלארי מבהיר בסדר זה לא נהדר, לא תהיה לכם קרירה נהדרת
לארי מוכן להחריב לכולם את המצב רוח כדי לעודד 5% מהשומעים להפוך לאובססיבים בתחום התמחותם, כדי שקורטוב מהם אכן יצליחו להראות שבמהירות האור קורה משהו שלא חשבו עליו קודם
אינטואיטיבית לארי רואה לנגד עיני רוחו את הישגיו של אלברט אינשטיין. אבל לאינשטיין בעצם הייתה קרירה אפרורית כפקיד במשרד הפטנטים לאחר שלא השיג משרה אפרורית בהוראה
אינשטיין פיתח את רעיונותיו בזכות מסה קריטית של זמן פנוי ואנרגיה פנויה שמשרתו אפשרה לו
האובססיבים של לארי מזכירים לי שתי דמויות מסיפוריו של קפקא, אומן הטרפז ואומן התענית, שניהם זוכים למידה של הכרה מטופשת מהחברה (בערך כשם שדוב מרקד זוכה להכרה), הם מיחסים לה משמעות, וממשיכים הלאה עם האובסיסה שלהם לבדידות מולחטת ומוות
קפקא אגב, התחיל לעבוד בחברת ביטוח שגזלה ממנו זמן רב והפריעה לכתיבה, עבר לאחר זמן קצר לחברה ממשלתית שבה מצא יותר זמן פנוי והמשיך בכתיבה
גם משרתו של קפקא היתה אפרורית למדי, והיצירה התאפשרה באמצעות מידה מספקת של זמן פנוי
כשאתה עובד אצל מישהו (קרירה להלן), הוא בד”כ לא יבקש ממך לכתוב פרוזה או לבדוק מה קורה במהירות האור
אם אתה עצמאי או בעל חברה, בד”כ תמצא את עצמך מציע מוצר או שרות, ולא מתברבר עם מחשבות על מהירות האור
אני האחרון שידבר בשבחה של העבודה כערך, אבל אין פסול בלעבוד כמה שעות ביום ולעשות את חלקך בעולם. כמו שאומרים אצלנו בעדה “העבודה משחררת”, הפרמטר המרכזי הוא כמה שעות ביום אתה עוסק במלאכה הסתמית וכמה אנרגיה היא משאירה לך
הפיתרון הריאלי הוא קיצור שבוע העבודה ל 25-30 שעות. לצד עידכון שכר המינימום כך שישקף את יוקר המחיה (תצחקו חופשי), אמרו את זה לפני, לא משנה זה שינוי שיאפשר לרובנו התפתחות תקינה, וחלק גם ילכו עם זה הלאה. אין צורך אמיתי בשבוע עבודה מלפני 200 שנה, המהפכה התעשייתית יצרה שפע, דרושה רק רגולציה שתפזר אותו. אם כבר, העולם סובל מעודף יצור
שוב, כדי להיות ריאלים, זה אולי לא שינוי שיכול להתבצע ברמת מדינה בעידן גלובלי, יותר נושא לשיחה באו”ם או יוזמה גלובלית (תצחקו שוב)
למה קונספירציה ? כי כל מי שלוקח את המצב הקיים, כמו סמית’, ובונה ממנו הטפה שמעבירה באופן לא ריאלי את האחריות לקורבנות חשוד בשותפות לקונפירציה.
אולי לא קונפירציה, אולי היחס למצב הקיים הוא תכונת אישיות, וזהו
עוד הנחה פופולארית של המטיף המתלהם שממלכדת את תחושת שביעות הרצון היא ההכרה מצד החברה כתג איכות וכשירות
קפקא סרב להיכנס לפינה וביקש שכתביו יושמדו לאחר מותו
אני מפרסם בבלוג אבל בשם עט (קיבורד)
רגע, אבל מה רע להתאבד על התשוקה המרכזית שלך וללכת איתה כמו שסמית’ מציע ? אה.. בהנחה שיש לך תשוקה מרכזית
אוקי, אני אוהב סקס (בעיקר צפיה), אבל לא הייתי רוצה לעשות את זה 200 שעות בחודש
אני גם אוהב לכתוב בבלוג, אבל 200 שעות בחודש ?
ואם הייתי רוצה לעשות מהבלוג משהו רווחי ?
בו נראה:
צריך מיתוג, כלומר להתמקד בנושא ובעמדה ספציפיים, למשל כמו למשל אתר הקונפירציות של אלקס גו’נס, מאוד מצליח, אבל אלקס יקום מחר בבוקר ויכתוב על קונפירציות, ככה כל יום במשך שנים.
לא.
לחליפין צריך לעשות מחקר מתמיד מה אנשים רוצים לקרוא (מחקר מילות מפתח) ולכתוב על זה, בפורמט חביב וקליט ובלי להרגיז יותר מידי
וכמובן קידום, שיווק, מוניטיזציה, להתמקד בתכנים שימירו טוב. זה משהו אחר
————
אגב לא בסתירה, אם יש לך משהו ספציפי שאתה רוצה לפתח או להפיק, זו כבר בעיה במימון, ולפעמים יש לה פיתרונות מימוניים (משקיע, מימון המון ….) המטיפים לא עוסקים במימון אלה בקבלה לא מותניית של התנאים, באובססיביות ותחרותיות במקום בשינוי המצב הקיים