הארה

משל השור:

השור הבוגר אומר לשור הצעיר “בו נלך לזיין” השור הצעיר מצטרף נרגש לשור הבוגר, והם יוצאים לדרך, השניים מגיעים לגבעה, השור הבוגר אומר “חכה לי כאן” והולך, עוברת שעה, עוברות שעתיים, והשור הבוגר עדיין לא חזר, מתחיל להחשיך, השור הצעיר עייף ורעב וצריך להשתין. הוא רוטן לעצמו “אני מזיין עוד 5 דקות והולך הביתה”

לפי מורי דרך להארה שהיה לי העונג לשמוע, להארה איכויות דומות:

לראות את הדברים כפי שהם?!
ביטול האני (ואז מה ?)

ויליאם גי’מס מבחין בין אלה שנוח להם בקונפיגורציה שלהם, וכאלה שצריכים לעבור מטמורפזה. במה שונה הקבוצה הראשונה, מהקבוצה השניה לאחר מטמורפזה? זו אולי שאלה כללית מידי, אבל במכנה המשותף החיפוש נגמר, או נגמר חלקית

חוויה איחודית

הדרך הפאשיסטית לחוויה איחודית אומרת כך, נתגבש כולנו סביב מכנה משותף, מי שלא ישתף פעולה יטוהר, וסבבה לנו, סולידריות מפנקת, מה עוד הבן אדם צריך, להיות חלק ממשהו יותר גדול, למה ? שאלה טובה

חוויה איחודית חלופית, עבור אלה שלא כל כך סובלים אנשים, מספק הטבע, אחדות עם הטבע

אצל המיסטיקן (לפי ווין ווירס, כאן) הטבע מודע, כך שהחוויה האיחודית ממש דתית

ריקנות ומלאות

שוב לפי ווירס, הרייקנות (מאני, ממחשבות…) היא למעשה מלאות, נותרת אנרגיה, נותר פוטנציאל, נותרת מודעות

מדובר על מעבר מהזדהות עם דברים להזדהות עם המרחב בו הדברים נמצאים

נזכיר בהקשר זה את ההזדהות עם סימפטום אצל לאקאן, ההזדהות עם המרחב בו הדברים נמצאים היא סוג של הכללה על ביטול ההזדהות עם סימפטום

העניין הנוסף, איך להכיל פוטנציאל אנרגטי ללא אחיזת מושאים, אולי קצת כמו ללכת על חבל.

עץ נופל ביער

אדם פורש מהחברה והולך ליער להתאמן במדיטציה, אחרי כשנתיים הוא מגיע להארה, לאחר כ 15 שנה נוספות ביער הוא מת מזיהום. סיפור הצלחה היסטרי במונחי הארה, חסר משהו ? חסר אינטרנט סלולרי, לשתף, אבל למה ? למה אתה צריך לדווח לחברה? אם היא לא קיימת, שוב הכמיהה האיחודית להיות חלק ממשהו יותר גדול, לפחות אצלנו, אצל המואר אולי זה אחרת, ואולי הוא מימש את הכמיהה האיחודית בדרך אחרת (כנ”ל).

אותו סיפור מצד הצופה, אם יש מישהו בתפקיד הפועל ומישהו בתפקיד הצופה, האם לצופה חוויה יותר מספקת, או שהעניין מעגלי, הצופה רוצה הכרה ממי שצופה בו, וכך הלאה, אנו יצורים חברתיים ומקיימים בין השאר יחסי צפיה והכרה

לפי אדיהשאנטי, גם הפועל וגם הצופה הן פונקציות של האגו ומקומן בסל המיחזור של ההארה, מה אם כך נשאר לעשות? “תנוח כמודעות” אומר אדיה, מה אחרי שנחנו? עדיין לא הגעתי לוידאו הזה, אבל אני מתייחס למנוחה כמודעות יותר כנקודת ארכימדס ופחות כסדר יום, לא נקודת ארכימס אלא התווך, המדיום שבו יכולה לקרות פעולה, כמו הקולות בתוך השקט בלילה.

המוות והכחשת המוות

הכחשת המוות היא נקודת אריכמדס אצל בייקר, ניתן לראות בה את סיבת הרעש המתמיד שכל חובבי ההארה כה מתאמצים להשקיט

המתאמן לקראת הארה משתדל לצמצם את אחיזות המושאים שלו בעולם הזה, כדי להקל את הפרידה הצפויה, ובכך לצמצם את פחד המוות, כשפחד המוות ניסבל, ניתן לקבל את הארעיות של העולם הזה, ואז פוחתת חשיבות המיוחסת לעניניו, מושג שחרור מעיניני העולם הזה, סוג של הארה.

בעיה אחת היא שהשתחררת אבל לא שוחררת, העולם עדיין ירצה שתשלם שכ”ד.

לפי הסוכן סמית’ בסרט מטריקס, העולם תוכנן להעסיק אותך, כי אחרת תנסה להתעורר ולצאת מהסימולציה (סוג של הארה), לגיטמי, אבל גם אם אין תיכנון, הוא עושה זאת בהצלחה.

כלומר צימצום פחד המוות שיחרר אותך ריגשית(בטח יש מילה יותר טובה) מהעולם הזה, ואז אתה מספיק מודע כדי לעבוד על שחרור מהעולם הזה. הפיתרון כנראה בסוג של דואליות פועל וצופה (ציני, רגוע…)

במדינות בהן קיים מוסד נזירות, זה קצת יותר פשוט.

בעיה שניה, אף אחד לא יודע מה קורה לאחר המוות, וזה מפחיד, גם אם שיחררת את העולם הזה.

מה המטפיזיקה 

בודהה דיבר על הארה תוך 40 גילגולים או משהו כזה + שחרור מהלופ

המדיטציה הטרנסנדנטלית מזהה סאמאדי עם חיבור לתודעה הקוסמית

הניסוחים החילוניים של הארה מניחים גם הם מטפיזיקה כלשהי, וויין ווירס מספר כיצד הפך ממואר חילוני למואר החש ישות נוכחת בכל

מה מעוניין להשיג המתאמן לקראת הארה אם הוא מניח תיאורית סימולציה?

אם אתה חי את החיים, אינך צריך להניח מטפיזיקה כלשהי, אבל אם אתה מתאמן עשרות שנים כדי להגיע להארה, וזו האחרונה תלויה במטאפיזיקה כלשהי, אז…כנראה שגם לא בהכרח, הארה היא דיל לא ברור בתוך מטאפיזיקה לא ברורה, אבל פלוני כנראה יצא לדרך בכל מקרה, וזה כנראה גם חלק מהעניין, הדרך נגלית להולך…התעוררות הנפש המחפשת את הדרך…היעלמות המחפש (שלפי אדיהשאנטי הינו יציר אגו בחלקו בלאו הכי), כל העניין מרגיש כמו תנועת מחאה.

טכניקות:

להבחין ביני ובין הסביבה(ויין ווירס):

האבחנה המבדלת היא במה אני יכול להבחין, אם אני יכול להבחין בזה, זה לא אני, בסוף תהליך הצמצום, לא נשאר אני ואז.. כבמטה פלא. אני הכל. כאילו הגבולות שלך אם הסביבה מצטמצמים עד…לכלום…כי הם כוללים כלום…ואז אין גבולות…ואז אני הכל

חוויה שמראה ולו לרגע, לאן לשאוף, רבים דווחו על חוויות כאלה באמצעות חומרים פסיכו-אקטיביים

חוויה ששמה את הדברים בפרופורציות (מלחמה,טריפ,חווית חיים קודמים או טרום מוות…), אולי גם משהו מפקס כמו ריטלין, או ממריץ קל יכול לעזור.

* מתכנן להמשיך ולעדכן את הפוסט בשנים הקרובות