הדתי מאמין בשם יתברך,
ברם אם תגיד שאתה משוחח אם השם יתברך, יכנה אותך נביא שקר או משיח שקר לפי העניין
מה קורה ?
כנראה שהאמונה מעצם הגדרתה מנוגדת לקיים, הקיים הוא בתחום הידיעה, לא בתחום האמונה.
שיחה עם השם יתברך היא הודאה בקיומו ולכן כפירה באמונה.
האמונה היא הערך, הקיים טריוואלי.
אז איך מתנהלים עם מנהל שותק?
הדתי ממנה סמכות פרשנית, כוהן הדת (עשה לך רב).
שגם הוא בעצם לא יודע מה ההנהלה רוצה, כי היא לא תיקשרה הרבה שנים.
וכאן שוב נכנס עניין האמונה, אם כוהן הדת היה יודע, הרי שהוראותיו מעוגנות במציאות ולא באמונה.
והאמונה היא הערך.
המציאות זה שיט של חילונים, שגם הוא אגב לא חף מביקורת, חילוני אמיתי יקבל את המציאות בעירבון מוגבל אך ינגיד לה אי ידיעה ולא אמונה.
הספקן החילוני יניח הנחות עבודה כדי שיוכל לפעול, ויניח הנחות לדיון כדי שיוכל לשוחח, אבל זהו.
כשהדתי מייצר מציאות מדומה (אמונה) ומנסה לאנוס את החילוני לתוכה, הוא עובר על הכלל הבסיסי שניסח הילל בזמנו – ואהבת לרעך כמוך, הוא ילך לגהינום על זה, לכאורה, אבל מציאות מדומה זה דבר נזיל, הכל פתיר, מה שבאמת קשה זה לפעול במציאות המדומה שלך כשאצל החילונים סביבך, רגיל.