הרשלה מאוסטרופולי המיתולוגי הדליק את כל הגפרורים בקופסא כדי לוודא שהם עובדים, לכאורה חוסר יכולת להקיש באינדוקציה, או חוסר יכולת להאמין, אינדוקציה מחייבת אמונה, מהלך אמוני ממה שהיה אל מה שיהיה. כשפלוני אינו מסוגל להאמין בעולם, ההערכה הסבירה שאם שני גפרורים נדלקים גם השאר ידלקו אינה יכולה להתרחש. הרשלה כמובן רצה רק להצחיק, כשחולה OCD חוזר ובודק אם הדלת נעולה הוא רציני לגמרי, כשפלוני לא פותח פה לשטן, הוא ממש חושש מסיכול ממוקד.
אכן אינדוקציה כזו אינה נכונה, ברטראנד ראסל נתן כדוגמא את התרנגולת, כול יום היא באה לאיכר ומקבלת גרעינים, יום אחד היא באה לאיכר בהנחה סבירה שתקבל גרעינים, האיכר לוקח גרזן ומוריד לה את הראש. אי ביצוע המהלך האמוני הוא הגיוני אך לא מעשי. אמונה במה שכנראה יהיה, מכוננת מרחב, או מצמצמת את המרחב לכזה המאפשר תפקוד, חוסר אמונה כנ”ל משול לאמונה בשד המתעתע של דקארט, הכל מציאות מדומה, הכל אפשרי. אמונה בעולם עוין ומסכל למשל, נוכל לפרק לשני מרכיבים:
- יש שד מתעתע, הכל מציאות מדומה
- השד בן זונה עויין
ניתן כמובן לעשות רדוקציה לאמונה אחת, עולם מסכל, אבל התכוונות אליך לצרכי סיכול (או לכל מטרה אחרת) היא צורה של האנשה. תיאוריות ניו-אייג כמו הסוד מספקות לעיתים מוצא מגישתו זו של העולם, באמצעות העברת אחריות לאדם, יתרה מזו, הסוד מציע מנגנון חילוני לגמרי, ללא האנשה כלל, אבל צריך להאמין בו, ואז ממילא חזרנו לנקודת המוצא. חוסר אמונה בעולם האם מקורו בהכרח באמונה בעולם עוין, מסכל ? תיאורטית לא, מעשית הנטיה להאניש כה חזקה שאנו כנראה חושבים שהוא בעד או נגד, הפסקת ההאנשה היא כבר צורה של גאולה.
אמונה זו מקורה כנראה בצורה של העברה מחווית/תפיסת ילדות מוקדמת בסיסית, כשאז המרחב באמת היה מואנש, או מיחסים בין אישיים מוקדמים אל העולם המואנש. בפסיכותראפיה, הפרמטר העיקרי שקובע את הצלחת הטיפול, ובאופן בלתי תלוי בשיטת הטיפול, הוא הקשר שנוצר, הטיפול מצליח כשנוצרים אמון, אמפטיה, המטפל נכנס לעולמו של המטופל באופן מקבל ומכיל אותו. כלומר עדכון של החוויה המוקדמת, של הדעה הקדומה, מועברת אל העולם המואנש. העולם זוכה לאמון, העולם מקבל ומאפשר, אין צורך להדליק את כל הגפרורים בקופסא, הם ידלקו כשיהיה צורך.
תפיסת העולם אגב אינה חייבת להיות עוינת כדי ליצור קושי משמעותי בהתנהלות, די בכך שיש לו אגנדה משלו, בכדי ליצור תבוסתנות, הזרה או תחושות קשות אחרות, לאיכר יש אגנדה משלו ואם התרנגולת היתה מודעת לכך היא היתה מאוד מודאגת, המורדים במטריקס אינם יכולים להסכין עם עולם הנשלט ע”י סובייקטים חיצוניים, כך גם טרומן בעולמו של טרומן. לסובייקט המכונן את העולם יש אגנדה משלו, די בכך כדי ליצור אי נחת קיצוני. יוצאת דופן בפסיכותראפיה, הגישה הלקאניאנית שמכוונת לשחרר מהדעה הקדומה “יש מישהו” או ליצור דעה קדומה אחרת, “אין אף אחד” העולם לא מוענש, מדובר גם כאן בלימוד של דעה קדומה באמצעות פסיכותראפיה. העולם אינו מוענש וממילא אין לו כוונה, הוא אינו מסכל ובכלל לא מכיר אותך, די גם בזה בכדי לשמור על הגפרורים בקופסא.