טיילתי עם הכלב יום אחד, זה היה בדיוק כשיצא חוק המחייב איסוף גללי כלבים. המחשבה שבכול רגע עשוי לפלוש פקח לשדה הראיה שלי ולקפוח עלי משרירות השלטון הייתה קשה, “פגיעה בפרטיות” רטנתי, “וחוץ מזה עכשיו אני צריך להסתכל על עלמות החן של תל-אביב מסתובבות עם שקיות ניילון ריחניות בידיים, רגע, אם פיטרו את הקקנוענים ואנחנו עושים את העבודה, אז למה אין הנחה בארנונה” וכו` טרוניות ביעבעו להן במרירותי כי רבה.
בא פקח.
לא התייחסתי, חשבתי שהוא עושה דוחות חנייה, אבל איך שהוא קלט את כץ (דוג דה-בורדו בן שנה וחצי עוד מעט) מתיישר הוא זנח את עיסוקיו וחיכה לראות מה אעשה, ועוד לטש עיניים בחוצפה, כמו הזקנים האלה שבכל מדינה נאורה מישהו כבר היה שופך להם את המוח על המדרכה.
מאותו רגע איבדתי כלפיו כל שריד לחמלה על זה שיש לו עבודה כזאת מגעילה ומדים מדקרון בשמש. “תראה אותו” אמרתי לכץ, כץ לא זיכה אותו אפילו במבט.
הפקח עבר את הכביש
“למה אתה לא אוסף את הגללים של הכלב?”
“כן אספתי, למה אתה סתם אומר”
“אז מה זה?” הוא מצביע , וואללה נכון, גלל.
“זה לא שלו”
“אני ראיתי אותו עושה את צרכיו כאן, תן לי תעודת זהות בבקשה”
“אני אספתי את הגלל שלו, מה לא ?, זה גלל שכבר היה שם”
“אין לך אמצעי איסוף”
“יש לי השתמשתי בו הרגע אמרתי לך”
“אז איפה זה?”
“איפה מה?”
“הגלל”
“נאסף ונוילן”
“כן, אבל איפה?”
“למה אתה שואל?”
“כי אני לא ראיתי שהשלכת אותו, ואני לא רואה פה שום פח”
“אבל עובדה שאספתי אותו”
“לא נכון הנה הוא”
“לא נכון אמרתי לך, זה לא שלו”
“בסדר, בסדר, אין לי זמן, לא מעניין אותי, תביא תעודת זהות, אתה מקבל דו”ח” (סוף סוף הוא מתחיל לתפוס שאין לו זמן, כבר התחלתי להתייאש).
“לא חבל, אני אלך למשפט, ויזמן אותך להעיד, נמשיך בדיוק מהנקודה הזאת”, “בעצם נתחיל מהתחלה כשאתה על הדוכן”
“אדוני” הפקח נהיה פורמלי, “ראיתי את הכלב שלך עושה פה את צרכיו ואני רואה פה את הצרכים, אם אתה?” פה אני קוטע, “מה אתה עושה צחוק פקח, הגלל הזה לפחות בן יום וחצי, אם זה היה מהכלב שלי זה היה עוד חם, אם אתה לא מאמין לי תבדוק בעצמך”
“מה?”
“תיגע, תראה שהגלל קר, ואז תשתכנע שאני דובר אמת”
“אתה צוחק עלי, זו העלבת עובד ציבור”
“לא נכון, אתה מעליל עלי עלילת שווא ולא מאפשר לי להוכיח את חפותי”
“תיגע אתה בעצמך בגלל”
“בשביל מה, אני מאמין לעצמי שזה גלל ישן”
ככה המשכנו לקשקש עוד זמן מה, עד שהבשילה בתודעתו ההכרה שהתחבורה לבית המשפט לא נוחה, ושיש לו פנקס דוחות לגמור, ובכלל הוא סטודנט ועובד בפיקוח רק חלקי ו?חבל על הזמן.
הוא פטר אותי הפעם באזהרה.
“וכן, כשהמורד המטאפיזי קם על הכוח, אשר בה בשעה הודה בקיומו, אין הוא מכיר בקיומו אלא ברגע המאבק עמו, עתה הוא גורר יצור עליון זה להרפתקה המשפילה שהיא מנת חלקו של האדם, ושלטון ההבל של הלה משתווה לתנאי ההבל שלנו. הוא כופה אותו לכוח הסירוב שלנו, עוקר אותו לבסוף ממקלטו העל זמני כדי לערבו בהיסטוריה, הרחק מהיציבות הנצחית”
אלבר קאמי, האדם המורד
יוצא לי מדי פעם לספר את הסיפור הזה. כשאני מגיע לקטע שהפקח תופס אותי על חם, משאיר גללי כלב ברחוב, התגובה האופיינית היא משהו כמו “מגיע לך”, ומיד אח”כ ובהתלהבות תוכחה על התנהגותי העבריינית והלא סוציאלית. גם הדוגמא האישית מתלווה במקרה הצורך “אני, לא יוצא/ת מהבית בלי שקיות לאיסוף”.
צדקנים מהסוג האחרון שגם נותן דוגמא אישית, מפוצץ לי את האשמת הנגד בדבר כוחנות של קבוצת לחץ – לי אין כלב, אז מה איכפת לי שהעירייה תתלבש על בעלי הכלבים תכפה עליהם עבודות ניקיון, בסה”כ טינופת שהם יצרו, ולי יהיו מדרכות נקיות.
כל הצדקנים כולם, לא טרחו לאסוף גללי כלבים בשקיות ניילון לפני שיצאה התקנה, מאידך זמן מה לאחר שיצאה והוטמאה התקנה, אם אינני מציית הרי שאני “באמת לא בסדר”, “ומגיע לי”. מגדילים לעשות כמה בעלי כלבים שהסבירו לי שהם אוספים כי צריך (בה”כ) ולא בגלל שיש או אין תקנה ופקח. כמובן שאיש מהאנשים המוסריים הללו לא התעסק עם עיטוף גלל באמצע הרחוב לפני שתוקנה התקנה.
דומה שעצם התקנת ועקיפת תקנת עזר עירונית, הופכת אותה לעיקרון מוסרי.
מדהים!