בן מניה

הגעתי למין שלב שבו אני נוטה למדוד את יתרת חיי בתפוקה, או במעשים, כך למשל אם אני בוחר לקרוא ספר או לכתוב משהו אינני יכול להמנע מלחשוב כמה ספרים אוכל לסיים עד לשארית חיי, כמה מאמרים אוכל עוד לכתוב… בניסוח אחר כמה ספרים נותרו לי לחיות, כמה פוסטים נותרו לי לחיות וכו’, פחות מורגש לגבי משימה קצרה, ויותר מורגש לגבי מיזם רחב היקף,

ככה זה אצלי.

טוב למיקוד אבל גם גורר שיתוק מסויים, נסיגה לעמדה סכיזואידית, בודהיסטית אולי, של צופה, מודע מתבונן, נסיגה אל תודעת הסובייקט. מבחינה תפוקה ברת מדידה (ובת מניה) אני כמובן לא עושה כלום.

מפרספקטיבה של חברה מערבית המקדשת את האקטיביזם והתפוקה אני די פאטולוגי מפרספקטיבה קוויטיסטית, בודהיסטית למשל אני עשוי לקבל אי אילו נקודות זיכוי.

הפרספקטיבה שלי רוב הזמן מערבית וכך גם זו של האני העליון שלי, נציג החברה בתודעתי, בהערכה תקופתית שהוא עורך לי מידי פעם, מתבצעת סקירה זריזה של התפוקה בפרק הזמן שחלף, הנציג מסכם כהרף עין – מאומה וכל גופי מתכסה זעה קרה, איפה הייתי… לאחר מספר שניות שנראות כדקות או דקות שנראות כדקות אני מתעשת, מזכיר לעצמי מאיפה באתי (מכאן) ולאן אני הולך (לכאן) וממשיך הלאה, מריר, בודד

הבעיה אינה קיימת כל כך כשמדובר בחומרים שאינם לפרסום, מה שאינו מיועד לעיני הנציג (או החברה) אינו מפעיל את הפרספקטיבה של הנציג, הגרוויטציה החזקה של החברה מנוטרלת ואינני עובר רדוקציה לסך התפוקה הניתנת להערכה שלי, אינני בן מניה.

מה מניע את הפעולה כשהמוטיבציה אינה תיקוף חיצוני – מוטיבציות עצמיות שונות, בא אריה אני בורח, בא פקח אני רץ להזיז את האוטו. קלייר, אהובתו של פרנסיסקוס הקדוש מציעה תובנה נוספת על מוטיבציות עצמאיות בסרט Brother Sun Sister Moon

בסצנה מרגשת להפליא בה היא עוזבת את החברה הבורגנית אומרת קלייר

“אינני רוצה עוד להיות מובנת אלא להבין, אינני מבקשת להיות אהובה אלא לאהוב”

קלייר אינה זקוקה יותר להכרה, לתיקוף, ללגיטימציה, לאהבה או להבנה מהחברה כך שאין לה עניין במילוי הצווים והמנהגים המזכים בהכרה מצד החברה. לקלייר מעתה פרספקטיבה משלה, והיא זו שמבצעת הערכה, ומפזרת אהבה, תיקוף, לגיטימציה והבנה (מאוד מזכיר פוסט קודם)

תיתכן לכאורה אינטגרציה נאה, אדם הפועל ממוטיבציות עצמיות כשהתפוקה זוכה להערכה ע”י החברה, אין כל סיבה שהערכה מצד החברה תהפוך אותך בעיני עצמך לבן מניה, למרות שזה מה שהחברה עושה. כנראה שבשלב מסויים במסלול חיים קונפרמיסטי, פלוני זוכה לרף מסויים של הערכה ותיקוף מצטברים, פלוני גם מטמיע היטב בשלב זה את הקודים הנהוגים ומייצר מרכז הערכה משלו הזהה פחות או יותר לזה של האני העליון שלו, זהה לזה של החברה ומגביר את עוצמתה. אדם חופשי יחסית המתדלק גם על הערכת החברה ? בטח יש כאלה.