בני זוג עובדים

היתה מין מהפכה חברתית שהסתיימה כנראה זמן מה אחרי שנולדתי, לפני המהפכה נהגו הגברים בני המעמד הבינוני לצאת לעבוד והנשים לא, הנשים טיפלו במשק הבית וכונו בהתאם עקרות בית (עקרת בית ועקר עבודה ?), אחרי המהפכה נהגו הגברים בני המעמד הבינוני לצאת לעבוד והנשים גם.

לכאורה כח הקניה של הזוג גדל משמעותית, אבל נכון להיום זה לא מה שקרה, זוג שמחליט לעבור לסידור שבו לאורך זמן רק אחד מבני הזוג עובד כנראה לא יוכל להרשות זאת לעצמו.

להמחשה זוג+1 שבו כל אחד מבני הזוג מרוויח את השכר הממוצא במשק בערך, כ 7-8 אלף ברוטו בחודש, כשהזוג ממן את הדיור לעצמו באמצעות שכירות או משכנתא,

זה לא ממש יעבוד. למעשה גם כששני בני הזוג עובדים, לא קל.

כלומר נראה שכוח הקניה של שני בני הזוג העובדים היום אינו שונה בסדר גודל מכוח הקניה של הגבר העובד והאישה עקרת הבית אז.

ובפוסט זה אני תוהה, איפה הכסף ?

אני ממש עמוס בימים טרופים אלה ולא אוכל לחפור כראוי בעניין הדינאמיקה שקיזזה את הרווחים, אז אסתפק בהימור –

לאורך זמן מי שהרוויח את הכסף העודף הוא מי שיותר אפקטיבי במשא ומתן, לאורך זמן מי שהרוויח הם המעסיקים. מה זה קשור ? ובכן בתנאי שוק חופשי, כשיש כסף עודף שהעובד יכול לוותר עליו במו”מ על משכורת, יהיה מי שיוותר עליו ויקבל את המשרה. שוק חופשי פועל כמובן גם לכיוון ההפוך, כשיש פיק בביקוש לעובדים כמו למשל לעובדי הי-טק בתקופת הבועה, זה לא המצב כבר הרבה זמן. נכון להיום שני בני זוג עובדים יכולים להציע את עצמם בזול יותר בשוק העבודה מאשר מפרנס/ת יחיד/ה לזוג, זה מה שבאמת קורה, וזה לא הפיך.