לפי ניסיונו האישי והטיפולי של סין בלקוול, במקרים מסויימים התקף פסיכוטי הוא בדיוק הדבר הזה, במקרים כאלה ההתערבות היחידה הנדרשת היא ליווי אמפטי, כל התערבות פסיכיאטרית אגרסיבית תחבל בתהליך
אני זוכר ששידרגתי את מערכת ההפעלה, נדמה לי שזו היתה התקנה של SP3, פחדתי, אני לא מכחיש, זו היתה קפיצה ממצב מוכר ועובד, אם כי לא עובד מספיק טוב, אל מצב לא ידוע שאמור להיות טוב יותר אך יכול להיות גם קטסטרופה טוטלית שקשה מאוד לצאת ממנה.
במהלך ההתקנה הופיעה הודעה שאמרה משהו כזה “במהלך השידרוג המסך עשוי לרצד והמחשב עשוי להיראות תקוע, לא להגיב או להגיב באופן לא צפוי”. הייתי איתו ברגעים האלה למרות שחוץ מאמפטיה לא היה לי הרבה מה לעזור, כל התערבות שלי הייתה קרוב לודאי מחבלת בתהליך.
לפי ניסיונו האישי והטיפולי של סין בלקוול, במקרים מסויימים התקף פסיכוטי הוא בדיוק הדבר הזה, במקרים כאלה ההתערבות היחידה הנדרשת היא ליווי אמפטי, כל התערבות פסיכיאטרית אגרסיבית תחבל בתהליך.
סין משתמש במודל ההתפתחות Spiral Dynamics כדי לאפיין את המקרים שבהם ההתקף הוא ביטוי להתארגנות מחדש – לפי סין אדם הנמצא בשלב ההתפתחות המכונה במודל Relativistic-personalistic ובקטעי הוידאו המצורפים ‘פוסט מודרני’, עשוי לעבור אפיזודה פסיכוטית במהלך התארגנות מחדש.
הפוסט מודרני, מבחין באוסף האמונות הבסיסיות המכוננות את השקפת עולמו, ומתייחס אליהן באופן ביקורתי, הפוסט מודרני בוחן גם מערכות אקסיומטיות חלופיות ואת תפיסת העולם (והעולם) המתקבלת מהן. למרות זאת האמונות/השקפות הבסיסיות, צרובות עמוק בתודעתו ואירגנו את חוויתיו וזיכרונותיו שנצברו עם השנים. המצב בו נמצא הפוסט מודרני מתיש במקצת שכן על תודעתו לתחזק במודע ובאופן מתמיד עמדה ביקורתית ביחס לקוד הצרוב, ולהתמודד עם אמביוולציה הנובעת תדיר מריבוי ההשקפות.
המעבר מהמצב הפוסט מודרני למצב חדש, כולל (וכאן הטקסט מאוד ספקולטיבי, מחילה) ניעור של הקוד הצרוב ומעבר למצב לימינלי, כיאוטי לעיתים, ממצב זה עשויה לעלות סינטזה של מערכת חדשה, דרך המערכת הבסיסית החדשה פוער הפוסט מודרני עיניים אל העולם החדש שנגלה לפניו, אוסף החוויות והזיכרונות שצבר מתארגן מחדש, זה לא הזמן לעשות לו בוחן התמצאות.
המערכת החדשה נוסחה כאן כאוסף אמונות אך ראוי להבהיר שאמונות בסיסיות כוללות ערכים ואידאלים, המערכת החדשה עשויה לספק לפוסט מודרני עולם חדש אופטימי והרמוני, או לחליפין לסמן את ההתאבדות כצעד המתבקש הבא.
תוצאה כמו התאבדות למשל פחות מקובלת חברתית, אך בהחלט יתכנו בחירות לא מקובלות חברתית כשפלוני בוחן במשך תקופה ארוכה פרספקטיבות שונות ואז עובר התארגנות מחדש.
שלושת הסירטונים הבאים ערוכים ערוכים ברוב חן, קולחים ומשכנעים. הדובר Sean Blackwell עבר לפני מספר שנים אירוע מהסוג הנ”ל ומספר עליו, על התיאוריה הנזכרת ועל המודל הטיפולי הרלוונטי לדעתו. בסירטון הרביעי מופיע דר’ דויד לוקוף כשחקן חיזוק, לוקוף מספר בקצרה כיצד הפך למשיח למשך כחודשיים בעקבות שימוש ב LSD ושבמבט לאחור לחוויה היתה את הערך מוסף של מין לידה או התעוררות רוחנית.
מודל התפתחות התודעה Spiral Dynamics
מיקום אפיזודה פסיכוטית על מודל ההתפתחות
אמפטיה כגישה טיפולית
דויד לוקוף – הייתי משיח לחודשיים
חומר טוב
היה לי התקף פסיכוטי
ובלי קשר לזה
אין לי מושג על מה אתה מדבר
טוב, אולי קצת.
כל ההסברים היפים האלה, בלשון של הכללות תהליכים ומושגים
הם לא יותר מנסיון לדבר על משהו בלי לדבר עליו.
מכיוון שאין אומץ להגיד א,ב,ג.
מכיוון שזה נשמע פחות חכם להגיד א,ב,ג
או מכיוון שכבר לא זוכרים מה קרה.
א,ב,ג ?
מה זה, התחכמות, או שאתה לא מבין את הביטוי?
א,ב,ג הכוונה להיכנס לפרטים ולתת דוגמאות
דוגמא א, דוגמא ב,דוגמא ג.
טוב, אל תכעס, התכוונתי א,ב,ג אנא פרט, אם יש פרטים שאתה זוכר ולא אכפת לך לשתף
אני זוכר הכל. בעיקרון הייתי במצב מעורער.
רגשות מוזרים, הרבה מחשבות ברצף מהיר.
מה שכבר קרה לי קודם בחיים.
מה שהיה שונה הייתה ההחלטה שלי להמשיך לשחק בזה, להעמיק, לא לוותר ולהיכנס לפאניקה אלא להמשיך לחשוב. לחשוב בכל מחיר. זו הייתה טעות. היה עדיף כבר להתפרק…
חשבתי שבראש שיש יש כל מני “שלבים” או מקומות ואני כל הזמן יוצא ונכנס אליהם.
נניח היה את “הרכבת המהירה”.
רכבת המחשבות, שם המחשבות רצות אחת אחרי השנייה והיה שם את אינשטיין, הוא רוכב עליה ואז דיברתי איתו קצת והוא שאל אותי אם אני רוצה להישאר על הרכבת חשבתי על זה ואז הגעתי למסקנה שאני רוצה לחקור דברים אחרים, אז אמרתי לו ביי ביי. ואז הוא הפך לנחש אבל אז בעצם החלטתי שהוא לא הפך לנחש.
נו, והייתי בעוד כל מני מקומות.
איזה שעה לפני המחשבות העליה שכבתי בעיינים עצומות ברחוב וחיכיתי שיקחו אותי הביתה, אבל לא לקחו אותי ,אז באיזה שלב קמתי והתפרצתי . “אני השחקן האלוהי!, אני השחקן האלוהי!”.
נו, הרבה דברים קרו לי.
אני לא לומד משחק…
תודה על הזכרונות מובו, אם יש עוד נשמח לקרוא,
“…מה שהיה שונה הייתה ההחלטה שלי להמשיך לשחק בזה, להעמיק, לא לוותר ולהיכנס לפאניקה…”
חזק!, אפילו אם אתה מסכם זה כטעות, שילוב של אומץ וסקרנות שאין לכל אחד
נו יש את הפחדים הרגילים שאני לא אשלוט במעשים שלי שאני אהרוג את עצמי בטעות או מישהו אחר (שזה סתם שטויות שום דבר מזה לא היה יכול לקרות)
שאני אמות,הייתי במצב קפוא כי הייתי מאוד אובססיבי לגבי הרעיון שכשאתה זז את מחליף את המערכת שהמוח שלך מריץ, “יוצא מהחדר” וכאמור רציתי לחקור את המערכת שאני נמצא בה כרגע,זאת אומרת לא לזוז. יש בזה איזה ערפל של אמת, נניח אם תסתכל על אנשים מתרכזים אתה תראה שהם קופאים.
הלכתי באופן מוחלט לפי העיקרון שאם משהו קופץ לך לראש הוא מגלם אמת והקדים לזה הרבה מאוד התעסקות בפילוסופיה ושפה שניסיתי לפתח קודם לכן. כך שחשבתי נניח
“אחרי שאני אמצמץ העולם יסגר(יגמר)”
ואז אם הוא לא היה נסגר הייתי משנה את המשמעות של הביטויים כך שהוא הוא למעשה כן נסגר, או איזה טריק כזה.
נניח שאלתי :”השערת גולדבך נכונה?”
ואז חשבתי “כן” ואז הבנתי את זה כאילו המערכת שאני מריץ עכשיו מאשרת את זה.
ואז שאלתי “אתה בטוח שזה נכון”
ואז יש עצירה (כי כביכול המערכת מעבדת מידע)
והתשובה “לא”
ואז חשבתי שמערכת לא יכולה להוכיח את עצמה כי היא החלק שהיא משקפת את עצמה לתוכו בהכרח יהיה בלתי נבדק
ואני צריך לזוז קצת (לצאת מהמערכת) ולבדוק את המערכת הראשונה באמצעות המערכת השנייה.
היו לי גם מושגים מסויימים שהמצאתי קודם שחשבתי בתוכם ובאיזשהו שלב, חודשים לפני שזה קרה, כבר חשבתי ש”אני עושה לעצמי ארגז כלים להשתגע איתו”
בשלב יותר מתקדם, בדרך לאישפוז חשבתי שאני היטלר, לא “היטלר” אלא שרצחתי מיליון יהודים ואז חשבתי שאני חומר דומם ביקום
ואז ראיתי בדמיון חרקים כאלה ואמרתי לעצמי
אני חרק! והתחלתי להרגיש איך הגוף שלי הוא בעצם חרקי כזה ורירי ובלתי נעים
ומאז ועד היום אני חרק!
וגם התחלתי להאמין בגלגול נשמות ושאחרי שמתים עוברים לחיות כמשהו אחר והיה לי תחושה מיסטית כזו מאוד חזקה לגבי היעוד שצריך להיות לאנושות ושכולנו צריך להתקדם לדבר הזה לשם ולאופן שבו אני הפסדתי במשחק, המשחק האלוהי, המשחק האנושי ובגלל שלא שיחקתי לפי הכללים עכשיו הולכים
להיפטר ממני, או שיעבירו אותי לאיזה חלק נפרד ומוזר בחברה שלא מספרים עליו לאף אחד, (זה היה ברכב לאישפוז) כשראיתי מישהו והיה לו מבט כזה שהוא מרחם עלי, חשבתי שהוא אני וראיתי וחשבתי שעוד רגע הפנים שלו ינזלו ושאני לא יהיה אני והוא יגלם אותי. ואני חושב שאמרתי לו “אני אוהב אותך”. לא נראה לי בעצם, לא בטוח.
אבל הקטע של היעוד של האנושות היה מאוד חזק ומה שאנחנו עושים והדבר שאנחנו מנסים להגיע אליו, קיוותי שנצליח ודמיינתי שאלוהים ברא אותנו והוא לא יודע אם נצליח או לא ואולי הוא ברא אותנו כדי לראות אם נצליח
ולמרות שהכל הולך לפי כללים מסויימים באופן קבוע ויש דטרמניזם מוחלט, זה לא נקבע מראש כי אנחנו למרות שאנחנו חושבים שאנחנו בתוך המערכת חלק מאיתנו מחוץ ליקום… טוב אבל כן אני מוסיף כבר דברים שאני חושב עכשיו אז אני אפסיק.
רק דבר אחרון אני רוצה להדגיש שאני לא בנאדם מיסטי אני לא מאמין באלוהים ואני ממש לא רוחני ולא מחפש רוחניות.
אני מחשיב את רוב הדברים האלה לשטויות
חוץ מזה שאני חרק!
הי, אני בדרך כלל לא מגיבה לכתבות, אבל התיאור של הפסיכוז שלך כל כך דומה למה שאני עברתי..בול. הקטע של איזשהו תכנון אלוהי, הכלב הקשור הוא בעצם אני.., הקיפאון כדי להתנתק ולא להגיב לאנשים בסביבתי כי ברובם נכסו שדים, אני שאולי כבר לא בגוף שלי אלא בגוף אחר… חוץ מזה שאני כן מאמינה באלוהים …ואין לי ידע במחשבים ואני לא כזאת חכמה כמוך(כפי שנדמה לי), חווית הפסיכוזות שלנו דומות. אני מבינה אותך מאוד. זה מפחיד
בדיוק ראיתי את גונזו (מהחבובות לא מהעתונות) מסביר על מסרים שהוא קיבל מדגני הבוקר שלו. מבחינה אובייקטיבית אי אפשר לפסול את דבריו על הסף, מה אני יודע, אולי,
לא ניתן גם להגיד שאין בדגני הבוקר מכניזם להעברת מסרים, כי אולי יש מכניזם שאנחנו עוד לא מכירים.
דומה שהשיפוט (או לצורך העניין השפיות) נשען על ערכי נורמה וקונפורמיות יותר מאשר על אובייקטיביות.
מי שמוותר לזמן מה על ערכי הנורמה, יכול פתאום לשחק עם הערכים (כי כאמור אין להם עיגון באזושהיא אובייקטיביות), ואז
אתה אתה -> אתה אני
אני אני -> אני חומר דומם
ככה זה ->אני יכול לשנות את זה
“…אני מחשיב את רוב הדברים האלה לשטויות….”, -> כן אבל עם ערפל של אמת
מזכיר קצת את ויליאם בורוז
וכמובן אם יש עוד נשמח מאוד,
איזה מושגים היו ב”ארגז הכלים” ?
ושכחתי,
תודה
אני מבטיח לך שאין בדגני בוקר שום מכניזם כזה.
יש עוד הרבה וכאמור אין לי שום בעיה לספר על זה אלא שאני לא יכול להיות ספציפי כי אני לא רוצה שאנשים שאני מכיר ושיכולים להרכיב את הפאזל במהופך יגלו שזה אני כותב את זה.
הייתי כל הזמן עסוק בלהגדיר לעצמי כללים וללכת לפיהם ויש לי אפילו רעיון איך כל בנאדם יכול (אם הוא רוצה) להגיע למצב הזה,
באותו שיטה שאני הגעתי.
אבל לא בדקתי את ההשערה הזו. יום אחד, אני אלך להרים וינסה את זה.
היו די הרבה מושגים בארגז כלים, אני לא יכול לפרט מהחשש שהזכרתי קודם. ניסיתי להמציא שפה (לא במובן של שפה טבעית כמו:גרמנית,אנגלית,איטלקית) שפה מסוג אחר.
גם היום אני ממשיך בזה אבל בפאזה אחרת לגמרי (שלותית) אני לא מתכוון עשויה משלבה!
מה זאת אומרת “נשמח” אתה מייצג ארגון מיודע כלשהו?
“נשמח”- אני כנראה מרשה לעצמי לדבר בשם ציבור הקוראים
“כל בנאדם יכול (אם הוא רוצה) להגיע למצב הזה” – אני גם חושב, אבל אם ככה, תשלח מישהו אחר להרים שינסה את זה, טוב בשביל זה ארגז הכלים שלך מעניין, אבל בסדר קודם כל דיסקרטיות
אבל אם אתה מסכים לזה, אז בוודאי אתה מסכים שהתקף פסיכוטי הוא לא התקף פסיכוטי.
אם כל בנאדם יכול לחוות את זה, כמו העצב כמו השמחה כמו כעס כמו שלווה,אז האדם לא “יוצא מעצמו”,”יוצא מדעתו”,זה לא תוקף אותו וזה לא תוקף אחרים ואין כאן מקום לדבר על ה psych, או שיקול דעת או על השכל.
כמו שאני לא מדבר עליו ברגשות אחרים.
צריך להיזהר באיך מדברים על דברים, זה לא כמו שהרבה פעמיים שומעים :”קרא לזה איך שתרצה,זה לא חשוב”.
“ורד בכל שם שהוא ,נעים ריחו” (שייקספיר מעוברת).
לא, זה כן חשוב! זה כן חשוב! וצריך להיזהר בזה
צריך לשמור על טיפה כנות במחשבה.
להבנתי מה שברשות הרבים הוא “התקף פסיכוטי” ו”התקף חרדה” ו”התמוטטות עצבים”
ברשות היחיד הוא אחד ואותו הדבר ואף אחד מהם לא מתאר אותו נכון, גלים עולים ויורדים בחזה. אני לא מתכחש לכך שזו תחושה בלתי נסבלת, שהיא נוטה לא להיעלם לגמרי, אלא לחזור כל הזמן ולחזור ולחזור ולפעמים כשהיא נמשכת מספיק,אז מופיעות הזיות והשינה מסובכת כמו איזה תרגיל בלוגיסטיקה
ולוקח הרבה זמן עד שהיא לגמרי נשכחת.
ימים או שבועות או חודשים, אבל אין זה התקף פסיכוטי
הסיבה שלפעמיים קוראים לזה התקף פסיכוטי זה כי האדם במצב הזה עלול להתנהג באופן מפחיד לאחרים ואם הוא אינו מפחיד אחרים
“זה התקף חרדה” ואם הוא כן מפחיד אחרים זה “התקף פסיכוטי” ובמציאות זה לא זה ולא זה.
וכן מתוך המצב המעורער הזה שיש שרוצים שהוא יסתיים יותר מכל דבר אחר, אפשר לקבל החלטות קיצוניות, כמו לגמור את החיים, וצריכה להיות לבנאדם הזכות לבחור זו, אבל לא הזכות לבחור לפגוע באנשים אחרים, וזה באמת נדיר יותר מנדיר שזה קורה ובלאו הכי רק לאנשים אלימים או שאחרת זו איזה התפרצות שהיא יותר מפחידה מאשר במטרה לגרום נזק.
אבל אנחנו מוקסמים מהרעיון של “התקף”
ושיגעון פרוע, אז יש הרשאה לדפוק אנשים אם הם הצליחו להפחיד אנשים אחרים מספיק.
ואני לא אומר “נו נו נו” להם, כי זה באמת נושא מורכב והפחד של אנשים מהשיגעון הוא אמיתי ומושרש ואי אפשר סתם להגיד :”תראה מה במציאות ותראה מה בראש שלך”.
אז, זה נושא מורכב. אבל בהחלט יש פתרונות שלא מישמים.
כשאני קורא את מה שכתבתי כמו שאני חושב שאתה תקרא את זה אני מרגיש את מה שאני חושב שאתה תרגיש כשתקרא את זה. וזה: שאני מנסה לשכנע אותך ומבדיל ביני לבינך.
למרות שזה נוכח שם: זה כמו נניח איזה נמלה שנמרחה על מכתב או מחיקה (שאין באינטרנט) ולא העיקר.
מפתיע שאתה חושב שארגז הכלים מעניין, אני חושב שהרעיון מאחוריו מעניין אבל במציאות יש בו צמר גפן ספוג במים, במקום מסמרים ופתישים ומברגים וגומיות.
יש לו משמעות בשבילי ולא משמעות אוניברסלית. ומשמעות פרטית היא אף פעם לא מעניינת.
זה לא אחראי לשלוח מישהו להרים, בסהכ אלה תחושות רעות ורק מעט אנשים יהיו מוכנים לעבור תחושות כאלה בשביל האפשרות… הו: לכתוב אמת, במיוחד אם הם היו יודעים במה מדובר.
מה שקוראים “חרדה”, כשהיא מתחילה היא משאירה עכבות להרבה זמן אחריה וכל הזמן היא חוזרת,אולי היא הפחד מהמחשבה וברגע שהיא מתחילה היא תמיד תחזור כי המחשבה תמיד ישנה ותמיד אפשר לפחד ממנה. שלא כמו פחד אחר,אי אפשר להסיר את הדבר שמפחיד
וישנה אומללות מול חוסר היכולת הזו. עד שעובר מספיק זמן והיא מתחילה להיות במרווחים ארוכים יותר וקצרה יותר ובסוף היא נעלמת. אבל זה רק סיפור. (חוץ מהקטע שהיא נעלמת)
טרמינולוגיה – בתור אסטמתי תמיד נשאלתי על ההתקף האחרון, תדירות ההתקפים וכו’, תמיד השבתי שמעולם לא היה לי התקף, תיארתי לעצמי שהתקף זה משהו פתאומי שמשאיר אותך מחרחר על הריצפה, וגם הסקתי מסקנה הגיונית שהאסטמה שלי לא חמורה. בגיוס בדקו והגיעו למסקנה הגיונית שהאסתמה שלי כשרה למהדרין, ובעלת עוצמה מקובלת. בקיצור אני צריך לחפש פעם בגוגל מזה התקף אסתמה
בתור חובב ספרי פסיכולוגיה לשעבר, מדריך הסיווג הפסיכיאטרי היה ספר מתסכל, לא החכמתי ממנו בכלל.
בטח חשוב איך קוראים לזה, הסיווג והקיטלוג הם סנקציות, וכמובן היחס לפי הקונוטציות והאסוציאציות מהסיווג הנבחר
הכותבים בתנועה האנטי פסיכיאטרית דיברו על זה ובפרט פוקו בתולדות השיגעון בעידן התבונה
“…ורק מעט אנשים יהיו מוכנים לעבור תחושות כאלה בשביל האפשרות… הו: לכתוב אמת,…” – טוב אלה הכותבים החביבים עלי לירי,וילסון, פירסיג, בורוז, קסטנדה…ורבים אחרים שמוסרים דיווחים ברשת על חוויות שעברו
ואחרי שאמרתי את זה אז ככה, ובכל מקרה זו רק מחשבה שמבוססת חלקית מאוד,
במצב מאני, פלוני סובב עד הסוף את הכפתור של הווליום, מצבו יוצא משליטה והוא מדבר וחושב במין ג’יבריש אחד גדול. סמים מעוררי הזיות מספקים לפחות בחלקם המרצה דומה
הרבה מערכות לא מטפלות טוב במצב הפול ווליום שלהם, גם הסטראו מהדימוי לא יצליח להעביר את הסאונד תקין בפול ווליום,
אם פלוני רוצה להוציא מכת אגרוף בעוצמה מלאה, עליו להכשיר קודם את הצורה שדרכה תצא האנרגיה, המאמן יקרא לזה לעבוד על הטכניקה, אחרת יגרם קרוב לוודאי נזק לכתף, לזרוע, או לכף היד
כשפלוני בוחר לצאת מהקונפורמיות, אין כאן המרצה אך האנרגיה הקיימת ממשיכה ליצור תנועה, שמעתה אינה מוצרנת, אינה כפופה לצורות הרגילות – Con-Form להלן. התוצאה עלולה להיות שוב ג’יבריש (במידה זו או אחרת), הג’יבריש מופיע כשהאנרגיה או הדרייב גבוה ביחס לצורה שדרכה הוא נא.
כשפלוני משליך את הקונפורמיות, את הנורמליות (והיצמדות לערכי הנורמה היא שמירה על צורה מסויימת, גם אם אווילית), נדרשת כנראה הצרנה חלופית. מסלולי הכשרה בודהיסטים, ויוגיים, בהם החניך משליך מאחוריו את הצורות המוכרות, כוללות הצרנה חלופית, אף על פי שבתורות האלה הצורה ככלל נתפסת כאשליה. פקרטיקות כמו ניקוש עשבים, מדיטצית ריכוז, דיני טהרה ומוסר, כולם מכוונים לאפשר (תרגום קלוקל ל facilitate שאומר יותר לספק את האמצעים או את הכלים) את השלת הנורמליות הישנה בלי לאמץ דוגמה חדשה
לקאן שהתמחה בפסיכוטים, הציע את את ההזדהות עם סימפטום כעוגן, כדי לאפשר למי שהשיל את הנורמליות לחזור לנויירוטיות שממנה בא. אבל לא בטוח שירדתי לסוף דעתו אז אני עוצר כאן
:). מצחיק, אני בעיקר עצרתי.
רוב הזמן הייתי קפוא.
יש בזה משהו שבהתמוטטות עצבים הרעש הפנימי מוגבר, התיאור של הצרנה ושיחרור של אנרגיה תופס את המבנה של זה באופן דימויי. אבל הייתי משתמש במונח “תנועה מנטלית” כי ב”אנרגיה” משתמשים כבר בפיזיקה באופן מדוייק.
מה שאני חושב שחסר בתיאור הזה, זה הרכיב של תוכן המחשבה:מה בפועל היא מכילה, זאת אומרת, לא נראה לי שזה מסוג הדברים שאפשר לתאר באופן שלם עלידי תרשים מכליל באופן “עלילתי” למרות שבני-אדם בהחלט ימשיכו לעשות בדיוק אתה זה.
מתוך זה שחזרתי להתעסק במה שקרה לי (בטעות) ושיחזרתי בכתב הרבה ממה שקרה לפני ובזמן המקרה אני מגיע למסקנה:שיש גם מחשבות מסויימות , או מערכות אמונות, שמהוות את ההבדל בין מה שאנשים יחשיבו כ”התקף פסיכוטי”, ל”התקף חרדה”, או בכלל התנהגות רגילה. אם הולכים עליהם עד הסוף. ובפרט ההחלטה ללכת עד הסוף עם מה שיש לך בראש,היא אחת מהן.
נניח חשבתי :”כל מה שעולה לי לראש הוא אמת” ואז נניח עלה לי לראש משהו שהוא לא אמת:”אני בן 10″, אז קודם כל החלטתי שזה נכון, ואז הייתי צריך לתת לזה את המשמעות כך שזה יתיישב עם הדברים שאני יודע באופן אינטואטיבי שהם נכונים, זאת אומרת הייתי צריך לבנות את המושגים מחדש “אני” , “בן” ,”10″ או לתת איזה משמעות משונה למשפטי הגדרה-עצמית או משהו כזה. אבל כל מה שקפץ לי לראש הוא אמת! והמחשבה שהובילה לזה שהתעסקתי בה ביומן-מחשבות שניהלתי לפני שזה קרה (כחלק מהתעסקות בכל מני חוקי-חשיבה) זה שהמחשבה בפני עצמה היא מחשבה והיא לא אמת ולא שקר. לא אמת ולא שקר, כמו שחול בין הידיים שלך הוא לא אמת ולא שקר וכמו שהמצב הפנימי של הזיכרון של המחשב,או משחק מחשב הוא לא אמת ולא שקר. ואז חשבתי, אם אני אקבל כל מה שקופץ לי לראש כ”אמת” אז אחרי זה אני אוכל לבנות את המשמעות של מה שקפץ לי לראש כדי שיתאים לאמת הכללית. אני יכול לסנכרן את הרעש הפנימי שלי כך שכל כולו יהיה אמת בשפה האוניברסלית של בני האדם ולא רק בשפת המוח שלי. וכל העניין הזה עם חוקי חשיבה ,הייתי ממש בתוך זה. אז גם נניח החלטתי על חוק “כל הצעה-להחלטה שעולה לך לראש מיד תקבל אותה באופן טוטאלי”. לא תמיד הלכתי לפי העיקרון הזה, הייתי מכבה או מדליק אותו ובודק מה קורה. או פתאום החלטתי “כל מה שקופץ לך לראש תעשה” ואז מיד נורא פחדתי שיקפוץ לי לראש להתאבד, אז הוספתי סייג:”חוץ מלפגוע במישהו או בעצמך” ואז צעקתי ברחוב, כי זה מה שקפץ לי לראש. אבל היה להכל היגיון. זאת אומרת שיחקתי עם הראש שלי, שיחקתי עם אנשים וידעתי כל הזמן שזה משחק. ובגלל זה אני לא מרגיש שבאמת השתגעתי.
מה שכן המשחק שלי נהיה יותר ויותר סוציופתי ומוזר ככל שהתקדמתי, מבחינתי זה בדיוק בגלל שהתחלתי להעמיק ולהגיע לשורש הדבר.
למהות הענין עצמו. וכמובן הייתי גם בהיסטריה פנימית בלתי פוסקת ומלא רגשות, קפאתי בהתחלה מתוך בחירה להתרכז אבל באיזה שלב קפאתי רק כדי להצדיק את ההיגיון הפנימי של הראש שלי.אני לא אגיד שלא. עדיין כל הזמן הרגשתי שאני מתקרב צעד צעד למהות העניין, בתוך כל ההיסטריה. אבל הם החליטו לאשפז אותי. כלבות!
DSM-IV הנוכחי והקודמים לו הם בדיחה, ולא בדיחה מצחיקה כלכך.
בספר השני הומוסקסואליות הייתה הפרעה נפשית, ורק בעקבות לחץ ציבורי מאסיבי שינו את שם ההאבחנה לOrientation Disturbance. (הפרעת אורינטצייה, כאילו זה סחרחורת או משהו) גם בספר השלישי נשארה אבחנה מעט אחרת לסhוג של הומסקסואליות Ego-dystonic Homosexuality
עד שהם התקפלו וויתרו גם על זה.
ולא לדבר על כל מה שקורה עם ADHD והפרעות הלמידה. אני זוכר שדפדפתי בספר וראיתי באחת הקטגוריות. non-compilance to treatment.
non-compilance to treatment, היא הפרעה נפשית,או קיטלוג נוסף תחת הפרעה נפשית. אתה יכול לדמיין את זה? כמעט התפחלצתי כשקראתי את זה,
non-compliance to treatment. למה הם לא כתבו כבר disobedient. כן,ככה היו צריכים לקרוא לזה. disobedient disorder, אני צריך להציע להם את זה.
נראה אותם בולעים כדורים שגורמים לך להרגיש כמו תינוק בגוף של איש בן 90 ובקושי להיות מסוגל ללכת ממקום למקום. ושעושים אינספור בעיות אחרות אחרי שמפסיקים.
רק בגלל שמישהו החליט שהוא החליט שאתה צריך. ולא מוכן להודות שהוא יודע.
כשהם יצטרכו לבלוע את הכדורים האלה, נראה אם יהיה להםdisobedient disorder. או לא.
והיום הזה לא רחוק, כל מה שצריך להוסיף זה הפרעה נוספת לספר dishonest deciption disorder. שלושת הDים כפי שקוראים להם רבים.
D.D.D. וטראח! אפשר להתחיל לכל הח’ברה האלה טיפול תרופתי. אנחנו לא רחוקים משם.
כמו שהעורך הגאוני של ויקפדיה מספר לנו בביקורת סמויה (לדעתי):
DSM-I 60 disorders
DSM-II 145 disorders
DSM-III 230 disorders
מישהו מייצר כאן הפרעות!!
אז אנו מתקרבים ל D.D.D בצעדי ענק!
זה לא בדיחה גרועה, ממש לא, זה בדיחה בלתי נסלחת
כלכך הרבה אנשים נדפקו מזה, וכלכך הרבה הובלו להאמין שכל הבעיה היא אצלהם ושכואב להם כי הם חולים ולא בגלל שדופקים אותם.
אלן טיורינג מתמטיקאי אנגלי מהחשובים והמשפיעים של המאה ה20, אולי אבי המחשב המודרני והמודל התיאורטי של אלגוריתם ותוכנת מחשב.
הומוסקסואל מגיל צעיר, אובחן עם הפרעה נפשית ועבר טיפול הורמנלי של 12 חודשים שהשפיע על ההגוף שלו בצורה משפילה (בין השאר הצמחת חזה) ועל המוח,כנראה בצורה כזו שהוציאה ממנו את חדוות החשיבה.
בסופו של דבר התאבד עם ציאניד.
זה בהקשר של ההומסקסואלים.
ושל מפורסמים.
אבל יש מיליונים של סיפורים אחרים על אנשים שנדפקו מה”עזרה” שלהם. בגדול ותמידית. חלק התאבדו כי הפכו את החיים שלהם לבלתי נסבלים, חלקם מסתובבים כמו רוחות רפאים ביננו וחלקם כבר מתו מזמן בלי שממש הבינו איך זה קרה להם.
תיקון: “ולא מוכן להודות שהוא לא יודע”.
ואם מישהו קופץ עם “טעות פרודיאנית” אז שילך לעזאזל.
ו deception ולא deciption
ו compilance ולא comliance
ולהם=לה.
זה מה שקורה כשכתובים בלהט הרגע.
לקאן שהתמחה בפסיכוטים, הציע את את ההזדהות עם סימפטום כעוגן, כדי לאפשר למי שהשיל את הנורמליות לחזור לנויירוטיות שממנה בא
אתה יכול להסביר איך אתה הבנת את זה?.(עזוב איך לקאן הבין את זה)
מה הכוונה “הזדהות עם הסימפטום”?
“…הייתי משתמש במונח “תנועה מנטלית” כי ב”אנרגיה” משתמשים כבר בפיזיקה באופן מדוייק…” – תיאורטיקנים רבים בפסיכולוגיה לרבות כמובן פרוייד ולקאן השתמשו במושג אנרגיה, תוכל לחשוב על אנרגיה כמטאפורה, אם יותר נוח. בכל מקרה זה די מתנהג כמו אנרגיה – משתמר, אצור במושאים שונים, לובש צורות שונות …
חוויתי זה בצורה דרמתית אחרי טיפול בביו-אנרגיה (נשמע ניו אייגי אבל שיטה ותיאוריה שפיתח רייך, תלמיד של סבא פרוייד) אנרגיה שהייתה תפוסה בגוף (body armor) השתחררה ובסוף התבטאה במין פוביה משונה, לא הייתי מאמין אם מישהו היה מספר.
“בארגז הכלים יש צמר גפן ספוג במים, במקום מסמרים ופתישים ומברגים וגומיות” – ברור כמו שהנסיגה מהמבנים של הנורמליות משאירה אנרגיה לא מעוגנת, כך גם חיסול כל אמצעי ההצרנה משאיר אותה במצב הזה, האמורפיות של “צמר גפן ספוג במיים” היא בדיוק הכלי בדרך למקסימום אנרגיה חופשית.
אני ספוג וודקה, כלי שמאפשר לי להתפייט –
“…ולהגיע לשורש הדבר. למהות הענין עצמו”, יש הרבה שותפים לאיטואיציה הזו, נסיגה מהעולם הזה, חתירה למצב בראשיתי, אנרגיה טהורה, תוהו ווהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים (אור או אנרגיה בקבלה) מרחפת.
מצב שהוא אולי סוג של נקודת ארכימדס, לכונן ממנה את העולם החדש
רציתי לשאול איך חזרת, אבל אני מבין שלא ממש השתגעת
בלוגיקה, מערכת אקסיומטית היא אוסף אקסיומות (כלומר אמונות בסיסיות) ומרחב של קביעות שנגזר מהן באמצעות כללי היסק, המרחב הגיוני (נגזר באמצעות חוקי היגיון) על בסיס סט אמונות שרירותיות. כמובן נורא מעניין את העוסקים בתחום מה קורה כשמשנים אקסיומה.
נראה שגם אותך זה עניין, היגדרת אקסיומה חדשה “כל מה שעולה לי בראש הוא אמת” וניסית להגיע מחדש למערכת קוהרנתית
באמת כדאי שתלך להרים פעם הבאה שאתה מנסה את זה, האדם הסביר לא יחשוב ששינית משהו במערכת האקסיומות כי הוא בכלל לא חושב שאלה אקסיומות אלה מציאות. יאשפזו אותך מתוך דאגה כנה.
בתור מתרגל מדיטצית זן ותיק, לקפוא בשביל להתרכז או בשביל להגיע לשורש העניין, זו התנהגות נורמלית לגמרי, תגיד שאתה בזן, יותר נוח מללכת להרים, ויעזבו אותך בשקט
הזדהות עם סימפטום -> ככה כותבים הזדהות בפולנית,
הזדהות עם תפקיד כהורה, כבעל מקצוע, כאחראי, עם נהנתנות, עם פרגמטיות, עם קמצנות, עם פטיש, עם דימוי של הפרש הבודד, לא משנה מה, משהו שיעגן את תשומת הלב (תשומות להלן), משהו שדרכו תסתכל על העולם, משהו שיקטב את המרחב, זה חשוב וזה לא חשוב, מכאן נוצרות מוטיבציות, פעילות…
במקרה הטוב לחזור למה שהיית במקום ליצור משהו חדש
DSM-IV – ברור נון-קומפליינס, אני בדיוק חושב לנסח ORDER לכול DISORDER מהמדריך, לרכז בספר, אולי יהיה רב מכר.
תגובה מעניינת.
“רציתי לשאול איך חזרת, אבל אני מבין שלא ממש השתגעת”
דפקתי עם שולחן על דלת ואז קשרו אותי ופתאום נורא פחדתי שאני אהיה המשוגע התמידי, עלו לי לראש תמונות של משוגעים מסרטים ושאני אמשיך לשמר את ההיגיון הפנימי בראש שלי אבל אהיה כמו מפלצת כזאת בפועל או צמח, 20 שנה בבית משוגעים. אז אמרתי חאלס, אני אתנהג נורמלי.
זה לא שאז מיד חזרתי לרגיל הייתי צריך למצוא דרך לפתור את זה. אז עשיתי איזה מן פטנט כזה.
שלקחתי כל מני משפטים שהם אמיתות אוניברסליות (כביכול) שאמרתי קודם ובניתי איזה טיעון כזה שפותר אותי מהצורך לסיים את מה שהתחלתי.
לא זוכר במדויק.
ה2 מוביל לסימטריה
עם הסימטריה מופיע השכנוע
עם המגע מופיע הביטחון
זה שחוזר על עצמו הורס את עצמו
זה שנוגע בעצמו חוזר לעצמו
(או איזה שטות כזאת)
ואז אני צריך לגעת בעצמי
והם קושרים אותך באופן שקשה לגעת בעצמך
דווקא עכשיו, עכשיו שיש לי פתרון ביד. אין לי אפשרות לגעת בעצמי, כמו שקרה קודם, מצאתי דרך לצאת מזה, אבל היא מעבר ליכולת שלי.
(להגיד למשפחה שיעזבו אותי,בלי לזוז, בלתי אפשרי)
הם קושרים אותך עם ידיים פרוסות לצדדים, אז… זה היה נראה לי כלכך מרגיז ומיסתורי, מה היקום התארגן נגדי?
ואז הרמתי את כל הגוף שלי למעלה במאמץ אדיר
עם כל התרופות עם כך שהייתי קשור, והלכתי וקירבתי את הידיים אחת לשנייה ממתחת לגב שלי בכל הכוח, הקשר לא נתן לי, צעקתי על עצמי
נו יא בנוזנה , נו כבר, יא חרא, זבל, תמשיך! מה את מפסיק. ואז נתתי עמוק. ונגעתי. אצבע מורה לאצבע מורה. ממש בקצה.
איזו אקסטזה! זה היה נראה לי כלכך מופלא, כאילו הצלחתי לחמוק מהארגון של היקום, של האנושות
(אלה שהחליטו על הקשר) ברגע האחרון.
לו היה העולם טיפה אחרת, לא הייתי מצליח.
ככה אמרתי לעצמי. לו היה העולם טיפה אחרת לא הייתי מצליח.
ממש הייתי גאה. ומשם כבר הסתדרתי.
לא ממציא את זה!
אני מודה שאם לא הייתי חוטף את השוק של הבית משוגעים היה לוקח לי יותר זמן למצוא את נקודת המילוט ביקום (ובעצמי) אבל גם אמרתי לעצמי שאני לא אתן לזה להימשך יותר מדי, כך שגם אם הייתי נשאר בבית הייתי יוצא מזה. יותר טוב לדעתי.
אולי גם אחרי שבוע (מי יודע). קבעתי לעצמי תנאי יציאה החלטי אחרי חודש בכל מקרה, שאני לא יכול לפרט.
מאוד מעניין ההתייסות שלך לחוק הזה כאקסיומה
היה לי מחשבה דומה לזה, אבל זה יהיה שקר להגיד שזו הייתה משנה סדורה או שבאתי עם תוכנית פעולה מסודרת, להפך, זרקתי כל אירגון, שום חלק לא מחליט מה קורה ואין לו זכות וטו…
(זו ההצטדקות המאוחרת שלי סביב זה)
בתכלס גם אם אמרתי כל מני דברים יפים לא באמת עשיתי אותם. הייתי יותר כמו גנרל שחולם על אלפי מערכות יפהפיות מאשר גנרל בשדה קרב ממשי.
עכשיו אני יכול לבחור את אחת מהמערכות האלה.
או להמשיך לחפש עוד מערכות.
במובן אחד כל הזמן ניסיתי להסתכל על הכל מבחוץ מפרספקטיבה יותר מאחורה. ואז כשהגעתי למקום חדש מיד ניסיתי שוב פעם לעשות מעבר ל-מטא. (מילים “יפות”, רעיון פשוט)
ובמובן אחר לא הסתכלתי על עצמי מבחוץ על כל מה שאני עושה כמגוחך, כשיגעון, כאולי מסוכן לי, לא מספיק כדי שאני אדע להיזהר.
אני מרגיש שזה בעיקר קשור לשפה, שהשפה משחקת כאן תפקיד משמעותי מאוד ולכן בזמן האחרון אני מתעניין בה, אבל לא יודע, נורא מאכזב סוג הדברים שבלשנים או פסיכולוגים עושים עם השפה.
כשאני מתכוון לחקר השפה אני מתכוון למשהו אחר לגמרי. שאני מאוכזב שהוא לא קיים בעולם.
הנה בסוף לא נמלטתי מהאירגון של הקיום.
בחיי אני פוץ.
מה זה להשתגע? בפני עצמי אני לא מוכן לקבל שהשתגעתי, לא השתגעתי, כן עשיתי דברים מוזרים עם הראש עם תכלית מוזרה בתכלית בראש.
והרגשות שלי היו לא במקום, הייתי מפורק, ומעורער. אבל לא השתגעתי.
אבל בפני העולם אני מוכן לקבל שהשתגעתי, כחיה חברתית, שהפסקתי לתקשר, שנתתי לאנשים לפתח את האמונה שאני לא יודע מה אני מי אני ואיפה אני. ולפחד ממני. גם זה שצעקתי ברחוב נניח.
אז אם מגדירים ככה שיגעון, אז השתגעתי.
אני נותן לכולם את הזכות להגדיר אותי ככה.
כלל האנושות. ולסיום להגדיר אותי כמשוגע פשוט כי אושפזתי בבית משוגעים. לא משנה לי.
אני מודע לאופן שבו אנחנו תופסים שיגעון.
“…אני מודה שאם לא הייתי חוטף את השוק של הבית משוגעים היה לוקח לי יותר זמן … שגם אם הייתי נשאר בבית הייתי יוצא מזה. יותר טוב לדעתי” – חבל שלא נתנו לך להשלים את התהליך, אבל טוב, על זה בדיוק מדבר הפוסט
“…זה יהיה שקר להגיד שזו הייתה משנה סדורה או שבאתי עם תוכנית פעולה מסודרת…” – ניטשה במשל 3 התמורות (תקציר כאן: https://site5000.com/oppression-and-freedom/messianism/) מתווה סוג של תכנית פעולה, אבל כזו שלהולך בה אין מושג ברור שהוא הולך בה, ואין לו מושג, חס ושלום, לאן יגיע.
גם בודהה הסתבך עם עצמו כמה שנים ומתישהו קם והלך לאכול משהו. זה עבד אבל היה לו קושי לנסח את זה כשיטה
“להסתכל על הכל מבחוץ…” זה לא מקום זה תהליך דיאלקטי
ברור שלשפה תפקיד משמעותי, כל העבודה שעשית היתה במרחב הוירטואלי שמספקת השפה. אם היית אדם קדמון חסר שפה, והיית מחליט שהעץ ממול הוא בעצם לא והיית עובר דרכו, התהליך שלך היה קצר.
קישור לא מעניין, אני לא מסכים שאנשים האלה חווים משהו “אמיתי”. זאת אומרת כן אמיתי (הם הרי חווים את זה) אבל לא אמיתי באמת באמת.
“תהליך דיאלקטי”
אני מסכים שזה תהליך, לזהזה* אבל אחרי שאתה עושה אותו אתה במקום אחר.
פסיכיאטר שהייתי אצלו אמר שניאולוגיזמים מאפיינים סכיזופרניה ואני צריך להחליט אם זו פעם אחת או מקצוע.
אתה חושב שאני לא צריך לקרוא לזה “לזהזה”
למרות שיש לזה משמעות מושלמות עבורי?
הפיסקה האחרונה שלך מצחיקה מאוד.
זאת אומרת כן היה מעניין בפני עצמו בעיקר הקטע עם הדרקון של ניטשה והאריה וכל זה.
אבל לא היה מעניין בהקשר לחלק הקודם.
“קישור לא מעניין…” – טוב, לא
ניאולוגיזמים – תעשה חיים, רק תשים לב עם הסובבים מסתכלים עליך באלכסון
“…ה2 מוביל לסימטריה
עם הסימטריה מופיע השכנוע
עם המגע מופיע הביטחון
זה שחוזר על עצמו הורס את עצמו
זה שנוגע בעצמו חוזר לעצמו…”
גם לאדם עם OCD יש מחשבות כאלה בדיוק בראש (בדוק, בתור נער התהדרתי בקונפיגורציה הזו)
וגם פתרון בעיות ע”י קביעות מהצורה אם _____ אזי ______
אם אעשה כך וכך אז יהיה בסדר
זה סוג של פעולה ביחס לעולם אם כי באמצעות מגיה
כך שמהזווית שלי הניסיון לגעת באצבעות הידיים הוא כבר בתחום הנורמלי (OCD אינו פסיכוטי), כנ”ל לגבי המחשבות
ב OCD היחס של פלוני למערכת האמונות החריגה שלו, עויין. אצל הפסיכוטי נראה שהיחס לאמונות החדשות מקבל, האם זה כל ההבדל ? כלומר זה והזילזול בנורמה, אם פלוני מחליף את מע’ האמונות שלו ומוצא קהילה שבה יהיה נורמלי (כמו למשל בחזרה בתשובה) הוא עדיין נורמלי. ובן אדם נורמלי לא יחליף את מערכת האמונות שלו בלי למצוא קהילה תואמת ולהישאר נורמלי.
כתבתי משהו על מה זה פסיכוזה לפי דעתי, אבל מחקתי כי זה לא בהמשך למה שאתה אומר.
כשמחפשים “התקף פסיכוטי” בגוגל המאמר הזה מופיע ראשון, אולי אנשים יפתחו מושג קצת יותר מורכב של השיגעון אחרי שהם יקראו אותו.
הכרתי בחור עם ocd, גם אני עשיתי הרבה שנים
אם אעשה כך יהיה כך, אני לא חושב שזה מאגי
בסהכ בגבולות הראש אנחנו מחליטים מה יקרה
ואפשר להתנות את הפעילות שלו עלידי דברים חיצונים. זה משהו שכולם צריכים ללמוד לעשות
אם אני חושב:אחרי שאני אגע באהובתי אז יכה ברק
אז זה מגיה.
אבל אם אני חושב אחרי שאני אגע באוהבתי אני אעבור הלאה (מכל מה שאני חושב כרגע)
אז זה לא מגיה. כי אני הוא זה שמחליט.
ולכן גם ה”יכה ברק” הוא לא מאגיה אלא משפיע על הראש באיזשהו אופן וצריך להבין איך.
אני מבין מה אתה אומר (אני חושב)
אני חושב שהבדל נוסף זה שלאובססיבי יש פתרון ביד, לחזור על המנטרה. ול”פסיכוטי” אין פתרון.
או שהוא לא בטוח מה הפתרון. זה אולי יעניין אותך שגם אני חזרתי כל הזמן על מילה..
“…אני חושב שהבדל נוסף זה שלאובססיבי יש פתרון ביד, לחזור על המנטרה. ול”פסיכוטי” אין פתרון…” – אולי דוגמא למה שלקאן מתכוון בהזדהות עם סימפטום.
OCD – לא מנטרה וגם לא מגיה אלה מחשבה מגית – אם ארחץ ידיים 3 פעמים רצוף אז משהו שאני חושש ממנו לא יקרה
וגם חזרה על מילה נישמע לי כמו נקודת עיגון המגנה מכאוס מוחלט, שוב הסימפטום , אבל תגיד אתה
“כשאין במה להיאחז אין אחיזה” – מימרת זן מפורסמת, כל פעם חוזר לי העניין הזה, צורת התפתחות עצמית הכוללת נסיגה מוחלטת מהעוגנים הקיימים, אני הולך לחפור בזה קצת
“וגם חזרה על מילה נישמע לי כמו נקודת עיגון המגנה מכאוס מוחלט, שוב הסימפטום , אבל תגיד אתה”
לא, היא דווקא יצרה כאוס במקרה הזה.
כי אמרתי לעצמי: אני אצא למסע סביב המילה הזאת.
ואז כל פעם שעלה לי רעיון להפסיק:”אמרתי לא! לא מפסיק!”
יצא שבשום שלב לא החלטתי להפסיק, יכול להיות שאני עדיין אומר אותה.
מדהים, כל הדיון הזה, נראה שאתם אנשים מאוד משכילים. אבל, מכל הידע הזה אפשר כבר להתבלבל ולהשתגע. למה לא להיות פשוטים יותר ולחשוב ולפור פחות במוח. הרי אם זה איבר כל כך רגיש למה לערער אותו כך. עדיף מדיטציה..דיי להיות פילוסופים, חוקרים, וממצאים חדשים. אני עברתי פסיכוז!..כל התכנים יכולים להיות אפילו הגיונים כביכול, ביחוד אם מדובר באדם מאוד משכיל כמוך, אבל רצף, מהירות הדברים דרך העלאת הרעיונות והתגובה להם מאוד שונה כשאתה במצב מעורער. אדם יכול לפתח תיאוריות הכי מופרזות או הכי הגיוניות אך צריך להיות רגוע ממוקד, ולתפקד ולתקשר נורמלי בסביבתו.
אי לכך מה שלא תגידו..מדובר בפסיכוז לדעתי
אוקיי גם אני עברתי התקף פסיכוטי כהגדרתו וגם אני בעצם ניסיתי לתכנת מחדש את המוח כדי לנסות לגרום לעצמי להתעלות מהאמיתויות שהחברה הכתיבה לנו מילדותנו ובעצם לנסות להבין את הצדדים היותר מורכבים של המציאות הזאת שאנחנו חווים… מה שבעצם הביא אותי לכך שהמציאות שחוויתי היא לא המציאות שרוב האנשים חווים ובמילים אחרות – התקף פסיכוטי.. עכשיו שמתי לב למשהו מוזר שקרה לי בתהליך ותהיתי אם עוד אנשים שחוו התקף חשו בזה.. או שאולי עכשיו הם יבינו שהם חשו בזה.. בכל אופן מה שקרה לי זה שמתי שניסיתי להעמיק במציאות כמו שאני הבנתי אותה קרו כל מיני דברים מוזרים.. כאילו המציאות היומיומית גרמה לדברים לקרות בשביל להזכיר שיש מציאות עכשוית ובעצם להוציא אותך מהקו מחשבה הבלתי מציאותי שלך. סוג של התערבות כזה שאני לא יכול להסביר אותו בלי להשמע משוגע.. אבל זה כאילו המציאות אשכרה מנסה להשאיר אותך “שפוי”. זה קרה לי גם במקרים שבהם ניסיתי לשתף אנשים אחרים עם הדברים שאני מרגיש… אני אתן דוגמה:
אחרי שהיה לי את ההתקף הפסיכוטי שלי נישארו לי המחשבות שהיו לי לפני ההתקף וניסיתי לשתף אנשים אחרים במחשבות האלה. כל פעם שניסיתי להעמיק ולהגיע לרעיונות שבעצם גרמו לי “להשתגע” קרו אירועים רנדומלים די מוזרים.. לא פעם קיבלתי שיחות לפלאפון שלי ממספרים לא מזוהים שהתבררו כטעות במספר בדיוק ברגע שהתחלתי להעמיק בתאוריות המציאות שלי, דבר שהוציא אותי ואת הבנאדם שדיברתי איתו מקו המחשבה ובעצם די הרס את הכל. יש עוד הרבה דוגמאות…
עוד דבר שקרה לי זה שבזמן האחרון קצת חזרו לי המחשבות האלה ובאיזהו שלב הצלחתי ממש להתרכז בהם ולהגיע לסוג של שינוי תודעתי, מצב שאתם הגדרתם כ”קיפאון”. הרגשתי שכל מה שאני צריך בשביל להתחיל לחקור שוב את המציאות האלטרנטיבית שלי זה פשוט להמשיך להעמיק במחשבות. דבר שמצריך 0 התערבות מהמציאות הקיימת.. אבל פתאום כולם התחילו להזכר בי… אמא שלי פתאום עלתה לי לחדר, דבר שהיא לא עושה אף פעם והתחילה להגיד לי שאני ניראה מוזר ושאני מזכיר לה את עצמי לפני הפסיכוזה, אחרי שגירשתי אותה הפלאפון שלי לא הפסיק לצלצל ופתאום מלא אנשים שלא דיברתי איתם המון זמן נזכרו בי. מפה לשם איכשהו איבדתי את זה.
עוד מישהו נתקל בתופעות דומות?
אה..כן ניתקלתי בזה פעם אחת, שזכור לי, לא בדיוק התקף, לקחתי כמות נאה של חומר פסיכואקטיבי, עבר לילה יוצא דופן, אניווי בבוקר אני יוצא מהמיקלחת ואיזה מישהו לחוץ דופק בדלת אני פותח לו, והוא שואל איזה משהו, כמו הזמנת מנוי לזה וזה? והולך.
באותה שנה גרתי במין יחידת דיור בתחת של וילה, די מוזנחת, אף אחד לא ידע שגר שם מישהו ושיש שם יח דיור, ובמהלך כל השנה לא הגיע אף אחד אחר בטעות
חשבתי שהשכנה שלחה אותו, אבל מאיפה לה לדעת