נאום הקואוצ’ר

“… אף אחד לא ישאר אחרי על מסלול הריצה, אתה תפסיק לרוץ לפני או שאני אמות בניסיון להחזיק יותר על המסלול, זה עד כדי כך פשוט. אני עובד הכי קשה. אחרים אולי יותר מוכשרים ממני, יותר חכמים או יפים ממני אבל אני עובד הכי קשה...” ויל סמית נותן את האני מאמין, וכמובן עושה זאת יותר טוב מכל אחד אחר:

סמית, אני מתאבד על זה

כיוון שויל מנסח פה כלל וכיוון שויל מציע פה את הכלל המועיל לכולם, וכיוון שאני מתעניין כהרגלי בדינמיקה של מערכות מבוססות כללים, לקחתי לי רגע להרהר בתוצאה, ובכן אם כולם ישמעו בקולו של ויל, כולם ימותו, חוץ מאחד שישאר אחרון על המסלול. אני מנחש שזה יהיה ויל, ויל תכבה את האור כשאתה יוצא.

ויל מזכיר כלל ניו-אייגי אופנתי, חוק המשיכה, חוק המשיכה עוסק לפי גישה אחת בזימון ולפי גירסה אחרת ביצירה של מצבים. לצרכי קאוצינג – אני יוצר את המציאות שלי,  קיימת תנועת יצירה/התגשמות מהתודעה אל המציאות, האדון כאן מבאר את הדקויות:

אל תחשוב על קרנף לבן

הגעתי לשיטוט בסוגיה הניו-אייגית בעקבות 2 חוויות מטרידות מהשבוע החולף, בראשונה אני עומד עם הקטנוע (ג’וירייד) ברמזור, מאחורי עומד קטנוע ישן ועושה קולות של וספה, מחרחר קצת ונכבה. אני חושב לעצמי, ואוו, כמה זמן לא שמעתי קולות של וספה, אחרי כ 200 מטר הגוירייד, כלי אמין בד”כ, מתחיל לעשות פתאום קולות של וספה (לא אפשרי), מחרחר ונכבה תוך כדי נסיעה.

יומיים אחרי,  אני הולך ברחוב ורואה אדון מנסה להדליק את הקטנוע שלו, הוא נותן סטרטרים ארוכים ארוכים ללא כל תגובה, כאילו אין ניצוץ או משהו. בבוקר למחרת אני עולה על האופנוע, נותן סטרטר ארוך ארוך וכלום, הזמנתי שוב גרר.

בניגוד לויל ולהודי אני פשוט לא שולט היטב בתכני התודעה,  נושא שיעסיק  אותי כנראה בפוסט הבא.

ארנולד בנאום מעולה,
כלומר הנאום בסדר אבל לארנולד יש את הקרדיטים, במיוחד לגבי בחירה במסלול בלתי סביר, שהסובבים סוברים שהוא בלתי סביר, כמו ללכת להיות שחקן עם גוף של משקולן ומבטא גרמני כבד
ארנולד גם מעיד שהוא לא מפחד להיכשל, וזה תנאי הכרחי