מחאה וציונות

שוחחתי עם עמי אחד על הכתבה כאן, שמראה עוד אופן אחד שבו מכרו אותנו, הפעם לדתיים,
עמי בחור טוב, עושה את המוטל עליו, שמח בחלקו, בסך הכל אחלה בנאדם,
“כן מכיר את זה” הוא אומר, “אני מאוד כועס אבל עדיין ציוני” (בחיי שככה הוא מדבר)
טוב ברור שכולנו פה ציונים, סוג של, אני מעדיף לחיות פה כרוב מאשר במקום אחר כמיעוט, אז אני ציוני. אני לא חי פה כי אני אוהב לחות. יש כל מיני משיקים לתנועה הציונית כמו הדתיים שיש להם את האג’נדה שלהם אבל מבחוץ זה נראה ציונות לא משנה.

אני גם פרו דמוקרטיה, פרו זכויות אדם ופרו זכויות אזרח, אני חושב שגם עמי אבל הוא לא יודע אם זה בסדר להגיד את זה, כי זה אומר פלורליזם וזכויות לכולם, ואז אתה כאילו גם בעד האחרים שהם לא אנחנו, ואז אתה כאילו לטובת מי אתה?

אניווי,

השילטונות כמו שבטח שמתם לב, אימצו את גינוני ההתנהלות העסקית (מה שאומר בערך שגבייה זה רווחי, ורוב הדברים האחרים לא ריווחים, אם כל חלק מהם צריך לבצע כי הם חיוניים להתנהלות העסק, לא משנה).

בעסקים שיח עם מישהו שנמצא בניגוד אינטרסים איתך נקרא משא ומתן, ובמשא ומתן אתה צריך שיהיה לך איזשהו כח, או לפחות שהצד השני יחשוב ככה

עכשיו נגיד שאתה מוחה מול השילטונות באיזה עניין שלדעתך ממש כבר אי אפשר ככה. סבבה

לשילטונות מצידם יש עניין ברור ומוצהר שהמצב ישאר ככה

נוצר כאן מצב ניגוד אינטרסים שהשילטונות  מתייחסים עליו כסוג של כמשא ומתן

עכשיו עמי אומר “אני אמשיך לציית לכל דרישותכם ואעשה מה שתטילו עלי, אבל תדעו לכם שאני מאוד כועס”

עמי, מבחינת ניהול מו”מ אתה קוקסינל

האמת יש כלי אחד שמעמידה הדמוקרטיה  שנותן לעמי כח, וזה הקלפי, אבל נכון להיום הבחירות נעשות לפי מדיניות חוץ ולמדיניות כלכלית חברתית אין ביטוי

אז עמי, מכרו אותך, תתמודד עם זה, אתה ציוני בלי קשר למה שהם רוצים