המתקנים האוטופיים של ראשית המאה שעברה, השתמשו במגוון כלים ושיטות על מנת לישם ולהטמיע את רעיונותיהם. באחד הכלים שזכה לשם “המילון המצומצם”, עסק בהרחבה הרומן “1984″ של ג’ורג אורוול. הרעיון המרכזי במילון המצומצם הוא לצמצם את השפה כדי לצמצם את טווח המחשבה שהרי זו האחרונה מנוסחת במילים, ובפרט למנוע מחשבות שאינן עקביות עם התורה המוטמעת (בין אם מדובר בקומוניזם, סוציאליזם, צורות שונות של לאומיות, כיתתיות, דת או אחרת).
אורוול כותב “…מטרתו היחידה של שיחחדש (המילון המצומצם) היא לצמצם את היקף המחשבה, בסופו של דבר נביא לידי כך שפשעי מחשבה לא יהיו אפשריים כיוון שלא יהיו מילים להגותם…עד אז תושמד כל ספרות העבר, צ’וסר, שיקספיר, מילטון, ביירון ? כל אלה יוסיפו להתקיים רק בגרסאות שיחחדש, ותרגום היצירות לשיחחדש יהפוך אותן לא לדבר שונה, אלה לדבר מנוגד למה שהיו מעיקרן… כל אקלים המחשבה יהיה אחר, למען האמת לא תהיה עוד מחשבה במובן המקובל עלינו היום, האורתודוקסיה (שמרנות, קונפורמיות) משמעה לא לחשוב, לא להיות זקוק למחשבה”
אנחנו קיבלנו את המילון המצומצם במסגרת תיקון חברתי אוטופי שהחל אף הוא במחצית הראשונה של המאה שעברה – יצירת היהודי החדש ? הצבר, והקמת המדינה היהודית.
לתפקיד המילון המצומצם נבחרה השפה העברית.
העברית עברה החייאה זריזה והדור הראשון והשני של ישראלים ילידי הארץ קיבלו אותה כשפת אם. מספר המילים בעברית החדשה היה מצומצם להפליא ביחס לשפות החיות. וכמות החומר הכתוב והמתורגם זניחה. יתרה מזו לא ניתן היה לתרגם כל טקסט באופן אפקטיבי לעברית הדלה, ומה שתורגם לא היה בהכרח קריא. הקורא מוזמן לעיין בטקסט עברי עד שנת 1960 למשל ולנסות להבינו, גם אז זה לא היה להיט.
הפילוסופיה, הפסיכולוגיה ,הספרות, והמחשבה המדינית והחברתית שיצרו אומות העולם עד להקמת המדינה היהודית לא היו נגישים ברובם לצבר (לא בסתירה לכך שחלק מהקנון בכל דיסיפלינה זכה לתרגום). המורשת של הוריו עברה כמובן דה-לגיטימציה (גלותיות), וגם כאן תרמה השפה החדשה ליצירת פער אפקטיבי בין הדורות. העברית העניקה לציונות נתח תודעה נאה, למחשבה הציונית הייתה פחות תחרות ממחשבות אחרות שלא תורגמו, קוסמופוליטיות, אנרכיזם, אגואיזם מוסרי, הדוניזם, תורות המזרח, כמה מכותבי דור הביט והתנועה ההיפית למשל תורגמו לעברית בשנות החמישים והשישים (או השבעים והשמונים)?
הציונות לא נתפסה כתופעה מקומית כיוון שתנועות לאומניות ובדלניות אחרות לא זכו לביטוי בעברית
המחיר היה נורא למדי, בנוסף לחסך הנכפה באוצרות הספרות והמחשבה הנגישים למשל באנגלית, נמצאים רוב רובם של הישראלים עד היום במין גטו של עברית, גטו שכמו כל גטו ניתן לצאת ממנו אך במאמץ רב מאוד. רבים חוו זאת בלימודים שהרי הידע הדיסיפלינרי לא היה נגיש בעברית, בחיפוש עבודה או ביזמות עסקית, כל ניסיון למכור מוצר בחו”ל יתחיל בגיוס אנשים דוברי אנגלית ושפות פופולריות אחרות המסוגלים למכור מחוץ לגטו.
מחיר השימוש בעברית במקום בשפה נפוצה באותו זמן היה ברור לאדריכלי התוכנית, הבסיס הכלכלי וסיכויי ההישרדות של הפתרון הטריטוריאלי מדיני לשארית העם היהודי לאחר השואה בודאי היו טובים יותר אם הצבר היה מדבר שפה בינלאומית, אך התועלת שבבידוד לצרכי בנית האדם החדש נתפסה מן הסתם כרבה יותר. מדובר בצורת מחשבה מתנשאת ולא דמוקרטית של אנשים העוסקים בתכנות חברתי. את המחיר אנו משלמים עד היום.
אהבתי מאד מאד
תודה, תודה
אני לא מסכים. קודם כל ההנחה ששפה עם אוצר מילים מצומצם מצמצמת את החשיבה לא נכונה.
הרבה מילים באנגלית הם יתירות ומתארות וריציות מאוד קטנות של אותו הדבר, מה גם שישראלים כבר מהדור הראשון וגם היותר עקשנים בחידוש השפה.
קיבלו עיברותים למונחים לועזיים אם לא כאלה אז אחרים. “ואריציות”. לא היה נסיון מתוכנן לתכנת את המוח של אנשים למחשבה מסויימת דרך הגבלת מילים או משהו כזה, אם הראש שלנו פחות או יותר דומה זה בגלל מנגנונים הרבה יותר פשוטים של חיקוי אחד את השני
דרך הורים ילדים, ילדים תלמידים, ילדים ילדים
אנשים אנשים. מעבר לזה אנחנו דומים כי יצאנו מרקעים דומים. בין אם ברחו מאירופה במלחמת העולם השנייה, או שעלו מתימן. והסביבה שבה אנחנו חיים גם דומה לכולנו. כך שזה לא פלא שיש אחדות במחשבה ורעיונות מסויימים יותר נפוצים מאחרים.
זה פחות קשור לאוצר המילים אלא למה עושים איתם. למילים אין שום משמעות לפני שמשתמשים בהם באיזשהי צורה וזו הצורה שבה אנחנו משתמשים שהיא הומגנית בין כולם ולא המילים.
אף אחד לא ישב לתכנת אנשים, הרבה יותר פשוט, 500,000 איש במקום מבודד, שפה חדשה בעלת אוצר מילים בסיסי, די בכך, דור הילדים יושפע כנדרש מההגמוניה השלטת, וגם אם יתפכח יתקשה לעזוב