משיחיות ופטריות הזיה II

שני מצבי חוויה או שתי פרספקטיבות תוארו בחלק א’ של המאמר, האחת היא זו של ההולך בתלם, הפרספקטיבה של אדם הפועל בתוך המערכת. השניה היא זו של הצופה, שיצא החוצה ומתבונן על המערכת מהצד. האינטגרציה של שתי נקודות המבט, או לפחות היכולת לעבור מעמדת צופה לעמדת פועל וחזרה מרתקת, אולי כי יש משהו פראנואידי בהתנהלות של אדם הפועל בעולם הצופה בו זמנית על העולם מבחוץ, אולי כי יש משהו מייאש בהתנהלותו של אדם בעולם החווה את השפעתו הזניחה במערכת דרך עמדתו של צופה חיצוני, אולי כי ההזרה והבדידות קשים על הצופה, אולי כי זו הדרך.

חבר, מתכנת מחשבים במקצועו, סיפר לי על תקופה שבה עישן גראס – זמן מה לאחר שהתחיל לעשן חלה אצלו ירידה מוחשית בקצב התכנות, ובמקביל הופיע יכולת שלא הייתה קודם ונעדרה לדבריו אצל שאר חברי הצוות, לראות את הבעיות הטכניות שעמדו בפניהם באור שונה ולמצוא פתרונות פשוטים. סיפורו הזכיר לי את ביצת קולומבוס – קולומבוס וחברים ישבו באיזה מקום והתחרו בניהם מי יצליח להעמיד ביצה על הדלפק, החברים נכשלו, קולומבוס הקיש קלות את הביצה על הדלפק כדי לישר את כיפתה, והעמידה ללא קושי.

העישון גרר אצל עמיתי המחשבן למין נסיגה החוצה ממרחב הבעיה וקבלת פרספקטיבה שונה. חלק א’ של המאמר עסק בהליכה בתלם, ובסמים מסוימים העשויים לגרום לאדם לסגת החוצה ולראות את הדברים מפרספקטיבה שונה, המשורר מאיר אריאל מעשן ותיק, חווה את היציאה מהתלם, השיר ‘נשל הנחש’ עוסק בהשפעותיה.

הצמצום הקונפורמיסטי של הליכה בתלם מאפשר תפוקה גבוהה יותר, אתה עושה את מה שאתה יודע לעשות בכלים המוכרים. בגראס יש כנראה נסיגה מסוימת מהקונקרטי, זווית ראיה רחבה יותר, יותר אפשרויות פחות מיקוד,

אנשים תחרותיים נחשבים לקונפורמיסטים, זרוק אותם למסלול מכשולים, מתאים להם דווקא. תוסיף מכשולים, אין בעיה, הם לא ירימו את הראש לשאול למה בעצם. התחרותי ניתן לומר, ממוקד על מאבק בשווים לו, מי שמגדיר את המסלול אינו מושא למאבק, רק יוצר את הסט, כך באופן פרדוכסלי התחרותי קל יחסית לשליטה. הלא תחרותיים מאידך הם המתקנים החברתיים, הם יוציאו את הראש מהמסלול וישאלו רגע מזה פה. כמובן שברגע שפלוני מוציא את הראש מהמסלול ושואל רגע מה קורה פה הוא מאבד זמן, הוא מתחיל להתפרס עם המחשבות, לאבד מיקוד, מה שנראה כמו איבוד ריכוז ואולי זה איבוד ריכוז,להפסיד במרוץ.

“…העגלה נוסעת אין עצור

קפצת ממנה היום חלפו שבועיים

והנה נשארת מאחור…”

ככול שאתה שואל שאלות יסודיות יותר, פחות ופחות מובן מאליו, פחות ופחות נתון, אתה צף בחלל, האדמה היא רק אופציה, כדי לעשות משהו אתה צריך לבנות קודם את הסט, את הקונטקסט, להניח סדרה של הנחות עבודה, עניין מעייף, צריך גם לזכור אותם ללא הרף אחרת לא יהיה לך ברור פתאום מה אתה עושה (ואיפה), אצל הקונפורמיסט העסק הרבה יותר פשוט, יש מסלול, רוב הנחות העבודה אינן כלל הנחות עבודה אלה חלק מהעולם. כל עוד שזה עובד, זה עובד מהר.

החיבור בין מסלול ותחרות, שלכאורה אינו טריוויאלי, טריוויאלי עבור אדם תחרותי, המסלול הוא הסט, המסלול הוא מה שיש, תחרות היא האינטראקציה החביבה עליו עם הסובבים, בשביל תחרות, אלה אם כן מדובר בקרב, צריך מסלול מכשולים. התחרות היא במידה מסוימת סובלימציה או ציוויליזציה של קרב, מסלול המכשולים כמתווך.
החיבור בין מסלול ותחרות הוא במידה רבה מקומי לתרבות הדוגלת בתחרות (שוק חופשי למשל), מסלול מכשולים אינו מייצג תחרות דווקא, אך ברוב התרבויות מסלול ההתבגרות והחיברות כולל מכשולים לרבות מבחני כניסה לחברה וחניכות מצורות שונות. תבוסתנות עשויה לגרום לפלוני להוציא את הראש ממסלול המכשולים גם אם מסלול אינו תחרותי במובהק, ולהיפך הוצאת הראש ( רגע, למה אני צריך לעבור את טקס החניכה הזוועתי הזה) עשויה לגרום תבוסתנות, בכל מקרה המסלול הוא צמצום וככזה מאפשר תחרות.

מרד וסנקציות:

הבוגר שעשה את המסלול לא יאווה לראות את מפעל חייו מושלך ככלי אין חפץ בו, יתרה מזאת המסלול הוא מבחינתו חלק ממבנה העולם, ממה שהוא יודע על העולם. ידיעה שאינה מוטלת בספק אינה אלה אמונה, מי שמוציא את הראש מהמסלול ומדבר על זה, מאיים לא רק להשליך את מפעל חייו של הבוגר ככלי אין חפץ בו אלה גם לפרק את עולמו. במקום מפעל חיים ראוי אולי לדבר על מעמד חברתי – מושג תחרותי משהו, כך למשל הניסיון להגיד העולם אינו א’ העולם ב’ יתפס כמובן ע”י הבוגר כאקט תחרותי, או יותר נכון כתקיפה ואיום.

“… אך אבא בשם אומרו

תעזבהו יום

יעזבך יומיים…”

אחרי שעזבת את עולם א’, העולם עדיין א’ לפחות לדעת הבוגרים, וממשיך בשלו,

“… העגלה נוסעת אין עצור,

קפצת ממנה היום,

חלפו שנתיים

והנה נשארת מאחור..”

אם תרצה לחזור לעולם, שומה עליך למצוא נקודת אחיזה.

“…איך תצא מזה עכשיו,

מוצץ גבעול מתחת איזה גשר

מי צריך אותך עכשיו?

מי בכלל זוכר אותך עכשיו?

לך תתחיל למצוא שוב את הקשר…”

האפשרויות הן לחזור לעולם א’, להתבודד, להפוך למשיח ולהביא את בשורת העולם החדש שלך, שילוב של הנ”ל. למשורר יש מין דלת אחורית כזו שדרכה הוא חוזר מידי פעם לעולם ומספר מה קורה איתו.

אנרגיה:

כשפלוני שואל שאלות יסודיות, לא נתונה המטרה

“… שוב אני מתחיל לשאול

מה לרצות מה לאכול…”

באין מטרה וכשהחלטה על מטרה אינה מתוקפת ע”י לגיטימציה חיצונית, רמת המוטיבציה נמוכה. תיקוף פנימי נפגע גם הוא ע”י ספקנות ביקורתית, למרות שפעולה בתנאי אי ודאות בהחלט אפשרית, כמובן שקבלת החלטה, כמו למשל להגדיר ודאות מוגבלת כתנאי מספיק לפעולה, מחייבת מלכתחילה מידה לא מבוטלת של יכולת לתיקוף עצמי. אם נזכר במשל 3 התמורות שהובא בחלק א’, הטלת הספק והשלילה כה שונות מהחיוב שביצירת קו מנחה חדש עד כדי שבין השלילה לחיוב הנפש צריכה לעבור מטאמורפזה

“..עני ורש ומרושרש,

מביט בנשל הנחש,

לו רק יכולתי גם אני כך להגיח,

בהשילי בלי כל חשש,

תרבות של עור אשר יבש…”

במקום ליצר צמצום (מסלול) ע”י סדרה של הנחות עבודה, פלוני מתפזר לכל הכיוונים, הפיזור האנרגטי מובטח, וגם הריקון והתשישות.

“…צולל חופשי ללא מצנח,

לכול הכיוונים נפתח

והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת

כך שבינתיים אני נח…”

בניגוד לבוגר, הפליט שיוצא מהמסלול, בין שהוא מתקן חברתי ובין שהוא נאבק לשחרר את עצמו בלבד, מאבד את עולמו, הידיעה מבוטלת, הקונטקסט מבוטל, האנרגיה נמוכה. ניתן אולי לומר כי פלוני נפלט מהמרוץ כפונקציה של היחס בין רמת האמונה בצדקת הדרך ודרגת הקושי שלה.

“…אחת לאיזה זמן מוגבל,

אני נפלט אביון ודל ממרוץ הכרכרה המשקשקת…”

דרכנו, חיים של מאבקים והתגוששויות בורגניות, מין מרוץ עכברושים אינסופי, זוכה אצל אריאל לדימוי הנאה מרוץ הכרכרה המשקשקת, בכל מקרה מי שלא באמת מצליח להאמין שזה הדבר האמיתי, כוחותיו לא יעמדו לו, במוקדם או במאוחר הוא צפוי להיפלט דל ותשוש.

“…נפלט משצף מעגל

וכמו שוקע תחת גל…”

נפלטת וזה אולי עניין מצער, אך לא ברור שיהיה לך לאן להיפלט,

“…כך שבינתיים אני נח,

כך כמו שאני מונח

כשהתאוצה שמעלי שוב ושוב דורסת…”

במערכת אין, עד כמה שזה תלוי בה, שטחי הפקר[1]. נפלטת ואתה עדיין במאבקים, אבל לא מתפקד, וזה כבר ממש לא רצוי.

ניתן לזהות אנרגיה עם אמונה, אם כי נכון יותר לראות את האמונה כהצרנה ותיעול של אנרגיה. המסלול הוא האמונה הקונפורמית הכל אסור וזה מותר, יש אור ירוק לפעולה, המסלול הוא מצב מאפשר (וכאן אפשרי = מאפשר).

קיים מין דואליזם יסודי במבנה הפסיכולוגי של אדם (אם כי הפיצול הזה הוא אולי תלוי תרבות), מעין שתי פונקציות המקיימות בניהן יחס של סמכות/ציות, רצון/שרות, אמת/אמונה. ההזדהות של האדם, הנה בד”כ עם צד הציות והשרות. כשאחת הפונקציות מוחצנת, למשל אצל אדם דתי או פשיסטי (אבל במידה רבה אצל כל אדם שעבר חיברות כזה המוכר לנו), הסמכות/רצון/אמת מוחצנת. כל עוד שהאדם מחובר לחברה, לסמכות, הכול בסדר מבחינה אנרגטית, אך משהכריז על ריבונות, הוא התנתק מהישות שהוחצנה, ונותר כסוכן agent ללא מפעיל. מבחינה אנרגטית הוא הוציא לעצמו את התקע מהקיר, הכרזה על ריבונות כמובן אינה ראשית החסך האנרגטי, החסך מתפתח ביחד עם אובדן האמונה בצדקת הדרך.

גם אצל הסוציולוג רנדל קולינס[2], האנרגיה היא אנרגיה חברתית, הפרמטרים המרכזיים אצל קולינס הם תחושות שייכות והזדהות, אולי טרמינולוגיה עדיפה על ציות וקבלת סמכות, כך או כך כשתפרוש מהחברה תשלם כנראה מחיר אנרגטי.

אצל המאמין בדת ממוסדת האנרגיה תלויה באמונה באל ובהליכה בתלם שמכתיבה הסמכות הפרשנית, כשמישהו עוקף את הסמכות הפרשנית ומדבר ישירות עם אלוהים, הוא יכול להוציא את הראש מהתלם בלא לאבד אנרגיה, כמובן בהנחה שהדת הממוסדת לא תצליח לסכל את המהלך

הזדכות על המוסר הקיים – מוסר אינו אלה אוסף ציווים מופנם, וככזה עובר בדואליזם מצד הסמכות לצד הציות. כשאנו מדברים על תלם או מסלול, חלק מההצרנה הם חוקי מוסר, לכן ביציאה מהתלם תופיע בין השאר אשמה, ופגיעה אנרגטית לצידה[3]. תורת הגמול תוסיף תרחישי עולם עוין. ראה גם הציות כהגבלת אחריות [4].

שחרור עצמי:

אם להתנסח במונחי הדואליזם לעיל, המשיחים שנזכרו בחלק א’, החליפו הזדהויות, ועברו מצד האמונה והציות לצד האמת והסמכות. הפונקציה שתוחצן אצל משיח היא פונקצית האמונה והציות, הוא זקוק למאמינים.

שחרור עצמי עובר לכאורה דרך ביטול הדואליזם לא שימורו, שהרי זה האחרון יפגע בתחושת החופש, בודאי לא החצנת חצי ממנו. מאידך מדובר בדואליזם שאינו אלא הפנמה של יחסים חברתיים. היות ואנו חיים בחברה היררכית בה יחסים שכאלה פופולרים. לא ברור איך יתנהל אדם משוחרר באינטראקציות חברתיות.

אצל אלה שהחברות שלהם נכשל בסימון מסלול מאפשר או שפסלו בשלב כלשהו את המסלול שסומן להם, במצב בו העולם נחווה כלא מאפשר, כמסכל, תהיה כנראה קריסה אנרגטית כלפי פנים. זהו כנראה כשל אופייני, בחיברות המכוון לצמצם את העולם לכדי מסלול לינארי(יש דרך אחת, אם לא אז אין דרך בכלל, 1 או 0). עדיפה כמובן הוצאת הראש מהמסלול שנדונה בהרחבה, הוספת מימד מדרך (חד מימדי) לשטח (דו מימדי). אצל אדם שהרים את הראש מהמסלול, הקו יהיה אולי של תיקון חברתי, המסלול הרי קיים בעולם שלו, והקו המנחה יוגדר כנראה ביחס למסלול, מאידך כשהשלילה שהובילה לפסילת המסלול גורפת (לא לעולם, אין דרך, 0 מימדים) התוצאה עלולה להיות קיפאון.

הביטוי קו מנחה פשטני, קו מנחה מחייב אינטגרציה, אינטגרציה שקיימת ממילא במסלול. ביציאה מהמסלול יש דיסאינטגרציה, אולי גבוהה יותר ככול שהשלילה גורפת יותר, יצירת קו מנחה החדש מחייבת אינטגרציה מסוימת, לפחות במידה מספקת כדי ליצר מודוס אופרנדי חדש.

מודוס אופרנדי – דרך דומה באופן מטעה למסלול, אך נקודות ההשקפה שונות, המסלול מותווה עבורי. לגבי מסלול לא קיימת השאלה יש/אין. במשל שלוש התמורות הנזכר בחלק א’, הגמל הולך במסלול המותווה, והילד מתווה דרך חדשה (ערכים חדשים). מסלול/דרך אינן ליניאריות במובהק אלה צמצום של מרחב האפשרויות אותו דימינו למישור. הדרך נפתחת, הדרך היא התגלות מתמדת, המודוס אופרנדי הוא אינטגרציה אפקטיבית במידה מספקת, כך שאין חסימה (צמצום יתר) ואין התפזרות יתר. כמובן המושג דרך הוא עדיין פרי מחשבה המושתת על ערכים תלויי תרבות-קידמה/התקדמות progress , ביצוע performance . התנועה יחסית, כשאתה נייח העולם עשוי לזוז. מבחן הדרך כפי שנוסחה כאן הנה תחושה של הסובייקט, אני במקום הנכון, עושה את הדבר הנכון, בזמן הנכון, אני בעולם.

הערות:

1 – ראה רגולציה הפקר ומחסור

2 -

Randall Collins,2004. Interaction Ritual Chains. Princeton University Press. ISBN 0691123896

3 – חבר היה שולח לי באופן קבוע דוא”לי שרשרת המבקשים עזרה דחופה בכל מיני עניינים, תרומת דם למי שיש סוג דם A, תרומת מיח עצם, תרומות כספים לכל מיני מטרות נעלות, להפיץ הלאה…

מעולם למיטב זכרוני לא תרמתי, אין לי גם מושג מה סוג הדם שלי. לא אהבתי את האופן הלא בררני שהצדיק הזה מעביר דואלי צדיקות הלאה, אני גם די משוכנע שהמעשה הטוב המספיק מבחינתו הוא להעביר את הדוא”ל לכל מי שנמצא אצלו בפנקס הכתובות, ולפמפם אשמה לעולם. למה אשמה ? לתרום דם דחוף בהחלט נראה לי דבר ראוי, כך גם לתרום לרוב המטרות הנעלות הנזכרות בדוא”ליו הדחופים של החבר. אני קורא את הדוא”ל, מסכים עקרונית שמוטב לתרום לגוסס אי שם מנת דם, ועובר הלאה לדואר הבא, אולי סרטון מצחיק, מרגיש אשם קצת כשאני עושה את זה. קיבלתי את הכלל עקרונית ואני לא פועל לפיו ומכאן תחושת אשמה. כדי לצאת מהמסלול בלי להרגיש אשמה יש לרדת קודם מהמוסר הקיים. לקח לי זמן לכתוב לצדיק שיפסיק לשלוח לי דואלי צדיקות שכאלה, העיכוב נבע כנראה מחשש קמאי מגמול, אשמה בהקשר זה היא מס גמול. תשלום מס שמרושש אנרגטית.

ראה גם אשמה וביטוייה בכלכלת המרחב האישי, עוד אחד 2003.

4 – דואליזם והגבלת אחריות

במשפטי הנאצים בנירנברג חזרה הטענה – רק מילאתי פקודות, השופטים אם זכרוני לא מטעני קיבלו את הטענה, מין הסתם לא מפני שאינה נכונה אלה, יותר בגלל שהנאצים הפסידו, הפרדת הרשויות הזאת בין מצווה למציית מהווה עד היום את התשתית העיקרית לרוב מעשי הרצח ופשעים רבים אחרים, יתרה מזו, מי שרוצח על דעת עצמו מידרדר לעיתים קרובות מבחינה נפשית. מי שרוצח הוא בד”כ חייל, איש כוחות הביטחון, או לפחות רוצח בשרות המאפיה. כשהרוצח הוא איש כוחות הביטחון הרצח ממוסד בד”כ ונחשב לגיטימי.
לא רק רצח, גם רוב מעשי העושק הנמצאים בכותרות היום ומיוחסים לקפיטליזם ולעשירים או למדינה, אינם מבוצעים ע”י עשירים או המדינה, הם מבוצעים בפועל ע”י אזרחים מין השורה המתוגמלים בגבולות הנורמה, פקידים, מנהלים זוטרים, סוחרים, קבלנים, אנשי צבא, סגל רפואי. הדואליזם הזה, הופך אדם שפוי לכאורה לכזה המסוגל לבצע כמעט כל מעשה נבלה, ובלבד שהוא קונפורמיסט.