פרגמטיזם

פרגמטיזם פוליטי רגולטורי ואישי

הרהור שהתחיל בעקבות סקר האיחוד האירופי, לפיו האירופי הסביר סבור שישראל היא המדינה המסוכנת ביותר לשלום העולם. נדמה שהתשובה שנתקבלה היא התשובה לשאלה – היעדרה של איזו מדינה היה מייצב יותר מכל את הסיכוי לשלום בעולם ?, אבל אני קצת משוחד כי אני גר בישראל שלנו הקטנה.

ובכל זאת, להבנתי (ואני חצי גרמני, וחצי אנטישמי מה שמקנה לי פה קורטוב של קוסמופוליטיות) ישראל נתפסת בקרב שוחרי השלום של אירופה כסכנה, לא בגלל שהיא עשויה להפציץ את ליפציג עם פצצת אטום, אלא יותר משום שבאופנים מסויימים היא מחזיקה את הכפתור האדום של הסנטימנט המוסלמי כולו.

שוו בנפשכם שמי מנבחרנו יחליט לעלות להר הבית, לא בשביל משהו, בשביל לבצע מדידות נגיד. או שתכנית בית המקדש השלישי תאושר סוף סוף אצל מהנדס העיר.

שלא תבינו אותי לא נכון, לישראל יש חזקה בהר הבית לא פחות מלירדן ולאלוהים שלנו מגיע פתרון דיור לא פחות מלכל אחד אחר. וחוץ מזה אני די בטוח שמבנה אל עקצה לא רשום בטאבו ואפשר להוציא צו הריסה. אבל מנקודת המבט הצרה של סיכון-שלום-העולם יש לנו מקום גם אם לא מקום ראשון.

אולי הגיע הזמן שנוציא הודעה לעיתונות, “בסדר, הבנו, שלום העולם חשוב לנו, אנחנו סוגרים פה וחוזרים לאירופה”. חיש קל ישראל תקבל גב מכל מדינות השוק המשותף, “תספחו שטחים חבר’ה, מה הבעיה, צריך קצת ספייס לא, עזבו אתכם מהערבים האלה, סתם מתלהבים”.

מתבקש כאן עוד הרהור על קטן על סיבתיות ואחריות. פעם באתי לממוטה ודחפתי לה אצבע משומנת לרקטום. אפשר להגיד שבסך הכל הכוונה שלי הייתה טובה, רציתי לבדוק שהכל בסדר שמה, או שאולי רציתי לגרום לה עונג, או שסתם עמדתי על זכותי לעשות שימוש באצבעותי, לא משנה ואני גם לא כל כך זוכר. נזק פיזי לא נגרם, מה פתאום נזק, יחסית לכל החרה שעובר שם מזו כבר אצבע אחת קטנה של הומו ספיינס ? כלום, ועוד משומנת. הממותה לא ראתה את זה ככה, היא חטפה קריזה נוראית, השתוללה והרסה חצי כפר.

עכשיו, למי האיכרים האלה הם באו בטענות? נכון, לסחבק. הסברתי להם שהממוטה באובר-ריאקטינג, שהיא עשתה העמסת משמעות, שהיא לא רואה את הדברים כפי שהם. זה רק עיצבן אותם עוד יותר, “תשמע” הם אמרו לי “זה לא מעניין אותנו”, “אנחנו רוצים שקט!”.

מה שמעניין שהם באו אלי בטענות ולא לממוטה. אני לא הרסתי להם את הכפר, אם לממוטה הייתה באמת בעיה איתי היא הייתה צריכה לבוא אלי. אני לא אשם שכושר השיפוט שלה נפגם במצבי כעס.

קראתי שהמילה responsibility באנגלית ? אחריות , מקורה בצירוף במילים response-ability ? יכולת מתן תשובה.

לפי הפרשנות הזאת, הם ראו אותי כאחראי בגלל שאני אתן תשובות להאשמות שלהם, עם ממוטה אין דיבור. אז לא באים אליה בטענות. נשמע מטומטם ? די, לא לגמרי. הנבערות הזאת של הממותה הופכת אותה לחלק מבנה העולם, לנתון. אתה רואה בור גדול בדרך, מן הסתם תלך מסביב. אתה רואה שמישהו חסם את הדרך בסרט סימון, ועומד שם, לא נותן לעבור. רגע! למה ? מי נתן את ההוראה ? זכותי לעבור פה ….

לא תפצח בדיון כזה עם בור.

גם בעברית יש ביטויים קרובים, אפשר להגיד על הממוטה שהיא לא דופקת חשבון, או לא רואה ממטר.

למעשה, תרופה מוכרת כשמישהו בא אליך בטוענות או תביעות זה לעשות כאילו אתה ממוטה “בונה תעוף מפה, איתי אין לך מה להתעסק, אני עולה לי הדם לראש, חבל לך על הזמן אנ’לא רואה ממטר, לא איכפת לי כלום, אני לא יודע מה יהיה פה, תלך, תלך לפני שיהיה מאוחר מדי” . בסדר, בסדר, תירגע, לא משנה.

סו אניווי, זה למה באים אלי בטענות ולא לממוטה. אבל יש עוד נקודה מעניינת והיא נקודת המוצא רוצים-שקט. זה העיקרון המנחה של החברה האלה. וזה עיקרון פרגמאטי:

אנחנו רוצים שקט -> בואו נעשה מה שצריך כדי שיהיה שקט
ומה עם נגרום בכך עוול למישהו ? זו באמת שאלה מעניינת אבל העיקרון המנחה שלנו הוא רוצים-שקט ולא האם-אנו-גורמים-למישהו-עוול. אנחנו כמובן לא מעוניינים לגרום למישהו עוול, זו לא הכוונה, הכוונה שלנו היא שקט.

במסגרת המאמצים להשגת שקט נדבר עם מי שאפשר לדבר, נלחץ על מי שאפשר ללחוץ, נמנע ממי שאפשר למנוע וכיו”צ במטרה שיהיה לנו שקט.

יש לכאורה חן מסויים בגישה פרגמטית לעניינים בינלאומיים שכאלה, אנחנו נתקן את העולם ? לא, נעשה מהשיעים ילדי פרחים ? לא. אז באו נעשה מה שאפשר כדי שבאירופה שלנו יהיה שקט.

זה כמובן אחרי שבמרוצת ה 500 שנה האחרונות השמדנו את כל מי שגר בדרום אמריקה ולא למד ספרדית, ומי שגר בצפון אמריקה ולא למד אנגלית, ומי שגר באפריקה ולא עשה מה שאמרו לו, ומי שגר באוסטרליה והיה מכוער, ומי שגר באנטארטיקה והיה אסקימוסי. עכשיו אנחנו רוצים שקט.

אין לי בעיה בנושא הזה, נהפוך הוא, טוב שיש לאן לנסוע מדי פעם בשביל לתפוס קצת שקט.

יש לי בעיה עם האיכרים בכפר, אני מבין שהם באים אלי בקשר לבעיות עם הממוטה, אבל שידברו יפה, “תראה עוד אחד, אנחנו מבינים שהכוונה שלך היתה טובה, אבל היא ממוטה טיפשה, לא מבינה, עשתה לנו נזקים. אולי, אם תוכל לקחת את זה בחשבון פעם הבאה, ולשקול, תודה עוד אחד, ד”ש בבית.”

אבל זה לא קרה, הם ממש כעסו, ואמרו לי עוד כל הזמן שהם רוצים שקט, ולא להפריע, ושאני עושה בעיות, במין חוסר סבלנות כזה, הם כאילו באו אלי בטענות אבל בכלל לא רצו לשמוע מה שהיה לי להגיד. הרגשתי כאילו סליחה שאני קיים באמת, הם ראו את מה שאני עושה רק בהקשר של השקט שלהם. מן הפרעה כזאת בנוף שאם היא לא עושה יותר מידי רעש אז ניחא. לא התייחסו אלי בתור עוד אחר שחי את החיים שלו, ולפעמים יש לזה גם השלכות עליהם. אז עכשיו אני עושה שיקול פרגמטי של מה-יוריד-לי-את-העצבים, ואני הולך להכנס בממותה עד המרפק. ואם יש לזה השלכות מבחינת הכפר אז מה לעשות, העיקרון המנחה שלי כרגע זה מה-יוריד-לי-את-העצבים.

הסדרה:

הגישה הפרגמטית אגב יפה למגוון ישומים נוספים, למלחמה בתאונות דרכים נפעיל את השיקול הפרגמטי אנחנו-רוצים-מינימום-תאונות ונפעל בהתאם. נכניס בני נוער לעוצר מ 1 בלילה, נשלול רישיון מנהגים שעברו עברת תנועה אם בכך אנו פוגעים בחפש התנועה של פלוני, בפרנסתו וברקמת חייו, זה אולי מצער אך המטרה שלנו היא מינימום-תאונות ולא זחיחות דעתו של פלוני.

באופן דומה הטיפול בצרכני סמים, צריכת הקוקאין של משה אינה פוגעת בי. אם משה נדרש לפרוץ לביתי כדי לממן את הסם שלו אז אני נפגע. איננו רוצים פריצות וגניבות וכו’ ולכן הוצאנו אותם מהחוק. עשינו גם את השיקול פרגמטי לא-רוצים-פריצות-וגניבות-וכו’ ולכן סטטיסטית אם נוציא גם את צריכת הקוקאין אל מחוץ לחוק, יפחתו הפריצות והגניבות. הרחקנו לכת ואמרנו שגם עישון מריחואנה מחוץ לחוק כיוון שמי שצורך מריחואנה סטטיסטית בסיכוי גבוה יותר לצרוך סמים קשים ואז סטטיסטית בסיכוי גבוה יותר לפרוץ ולגנוב וכו’, וזה אנחנו לא רוצים.

וכאן הפרגמטיות מחרבת על הדרך את שלטון החוק. עיקרון הצדק מפנה מקום לתכלית הנגזרת מהעקרון המנחה. לא-רוצים-פשע אז בו נעשה מה שצריך כדי שלא יהיה פשע. אנחנו מטיילים על שרשרת הסיבתיות כדי למצוא מקום נוח לטיפול.

אם צריכת סמים המעודדת פשע אינה עבירה, מה התרופה בחוק? ובכן לשם איזון נאמר שצריכת סמים אינה צריכה להחשב כנסיבות מקלות. כך נחסך הטיול על שרשרת הסיבתיות גם מסנגוריו של הפושע.

במצב השפעת סם או לחליפין קריז של חוסר סם אצל נרקומן, בהחלט יתכן דטרמינזם החל על המשתמש. הגבלת אחריות לפי פרשנותנו, שהרי הוא נתון בידי כח חזק ממנו, מכור להלן. באם הגבלת האחריות הזאת שבהחלט יתכן שמשתמש שואף אליה (או אותה) אינה קבילה מבחינת בית המשפט, הרי שיש כאן סנקציה משמעותית – האחריות כלפי החוק היא חובה!

אני לא יכול שלא להיזכר במשפט של ויליאם בורוז, נציג הנרקומנים עלי אדמות – ‘לחיות זה לשתף פעולה’.

הציטוט מתייחס כך נדמה לי לחוק במובן הכללי של מערכת האילוצים שכופה העולם על פלוני, ולאו דווקא לחוקים מעשה ידי אדם. במקום אחר הוא מתאר את מצבו של הנרקומן היושב שלושה שבועות ומסתכל בקצה נעלו. האילוץ היחיד או השת”פ היחיד שהנרקומן לא נסוג ממנו הוא הצורך להביא סם, גם לשרותים אינו טורח ללכת, ולאחר זמן מקבל דבקת מעיים. אצל בורוז הנרקומן מגביל את האחריות ע”י הגבלת שיתוף הפעולה עם אילוצי העולם הזה.

הסנקציה של אחריות כלפי החוק פוגשת את הנרקומן באקט השת”פ היחיד שלו, הצורך להביא את הסם. במדינות שהיו ידידותיות למשתמש תאילנד, נפאל, מרוקו התביעה הזאת שהציב החוק לנרקומן לא עסקה בסם אלה במרחב של הזולת. באיסור על גנבה ופריצה. אצלנו כיוון שהפרגמטיסטים הוציאו גם את יצור הסם והמיסחר בו מחוץ לחוק, מחירו כזה שנרקומן לא יוכל בד”כ לספקו ללא פלישה למרחב של הזולת. שוב נדחף הנרקומן ע”י הפרגמטיסטים אל הפשע.

כשמחיר הסם ריאלי, מחיר שיאפשר רכישת סם מעבודת דחק מזדמנת או קיבוץ נדבות. הסנקציה (אחריות כלפי החוק לא לפלוש למרחב של הזולת) תחדל מלהיות סנקציה ותהפוך לאילוץ כמעט סביר (במיוחד עם נזכור שהמרחב של הנרקומן מוגן אף הוא ע”י החוק). תוחלת החיים של נרקומן כזה ממילא תהייה קצרה. כדי שלא יפול עלינו לטורח כלומר כדי שלא יכנס למרחב של הזולת בדלת האחורית כחולה או כסיעודי שומה עלינו להתנות את מתן השרות בתשלום מס בריאות (שונה מ 0 , את המדרגות בהתאם בבקשה). הזכות על חייו היא כמובן שלו. כל עוד לא הכרזנו על משטר פשיסטי. אם ימות ימות. באשר לשיקול הפשיסטי של חוזק המדינה (אוי ואבוי, מה יהיה אם כולם יסתובבו מסוממים מי ישמור על המדינה, מסוממים, רק זה חסר לנו). נרקומן חולה דבקת שמסתובב מסריח יתן מוטיבצית ההמנעות נאותה לסובבים.

למה שת”פ גורר אחריות במובן של חייב במתן תשובה ?

חוסר שת”פ מתמיד יוצר אולי מצב בו לאחר שהסובבים התרגלו להתנהגותך, או שאין לך בכלל סובבים שכן אתה יושב בחדר שלך ומסתכל על קצה הנעל. איש לא יצפה ממך למתן תשובה. כמו שממותה לא מצפים לתשובה.

המלחמה בתאונות דרכים, שוב אנו מטיילים על שרשרת הסיבתיות בכדי למצוא מקום טוב לתקיפה. בני נוער נוהגים מועדים מבחינה סטטיסטית לתאונות קצת יותר מהממוצא, להכניס אותם לעוצר מתיישב טוב אם האינטואיציה החינוכית של לרסן, למנוע… אכן מקום טוב. העיקרון המנחה המצדיק פגיעה זו ואחרות בזכויות האדם הבסיסיות הוא ‘מלחמה בתאונות הדרכים’. כשזה האחרון נשען על עיקרון העל ‘קדושת החיים’.

על הקידוש נרחיב קצת בהמשך, בנתיים רק נזכיר כי הקידוש עושה הבדלה. מבדיל בין קודש וחול, בין חשוב ולא חשוב, בין עיקר וטפל. כשאמרנו החיים זה מה שקדוש, אמרנו גם שהשאר לא קדוש, כבוד האדם, חופש התנועה, שיוויון, כל אלה יוקרבו חיש קל על מיזבח קדושת החיים.

דומה שדי אם נוציא את הקדושה ממשרד התחבורה, כדי שנוכל להפסיק להילחם בחיים (שזה אנחנו). חילון מישרד התחבורה, יאפשר שיקול הדעת ? לא רוצים תאונות, אבל גם לא רוצים לבאס את החיים למי שעדיין נושם, בו נראה מה אפשר לעשות.

ברשימה על הזכות להגנה עצמית התייחסתי לעמדת נעמת הדוגלת באיסור אחזקת נשק כדי למנוע רצח בפוטנציה של אישה ע”י בעלה. שוב הטיול הפרגמטי על שרשרת הסיבתיות. את רצח כבר מזמן אמרנו שאנחנו לא רוצים והוצאנו אותו מחוץ לחוק. כיוון שסטטיסטית כלי נשק בבית מעלה את הסיכוי לרצח, הוצאנו באמצעות חוק גם את הזכות להחזיק נשק מגדר אפשרות. אם על יד זה פגענו בזכות היסוד של האדם להגנה עצמית, זה אולי מצער אבל העיקרון המנחה שלנו הוא מניעת רצח נשים ע”י בעליהן.

האם מניעה היא הסדרה- לכאורה ניתן לטעון שגם חובת הציות לתמרור עצור נועדה למנוע תאונות ויש בה מהמניעה הפרגמטית הנידונה, אך לא! חובת הציות לתמרור עצור הינה חלק מפרוטוקול התנהגות בכביש, חלק מפרוטוקול המאפשר תיקשורת וכך שימוש במשאב מוגבל (כביש) ע”י מספר משתמשים. לאחר שאמרנו מה אנחנו רוצים ? פרוטוקול שיאפשר שימוש בכביש ע”י מספר נהגים, טרחנו וישמנו את רצוננו במערכת חוקי תנועה. אי ציות לפרוטוקול ע”י חלק מהנהגים ימנע שימוש אופטימלי או בכלל בכביש, יגרם פקק, או תגרם תאונה, במונחי פרוטוקול תיקשורת תגרם נעילה בשימוש במשאב.

חוקים בסיגנון 10 הדיברות מסדירים התנהגות בין בני אדם בחברה, כלומר את האינטראקציה בין אדם לאדם. חוקים אלה אומרים מה אנחנו רוצים או לא רוצים שיקרה באינטראקציה בין אדם לאדם. ניתן לומר

שמטרת ההסדרה היא לאפשר אינטראקציה בפרט סביב שימוש במשאבים מוגבלים תוך שימור המרחב האישי.

בלשון הטקסט הנוכחי, כינון פרוטוקול הוא מה שאנחנו רוצים, והוא עוסק ביחסים בין האנשים בחברה. כלומר בחלוקת משאבים, באופן השימוש במשאבים, ובהכללה בגבול המרחב האישי. האקט הפרגמטי בכל הדוגמאות שניזכרו גולש מגבול המרחב האישי אל תוך המרחב האישי. נעיר כי גבול המרחב האישי בחברה נמצא בין המרחב האישי למרחב של הזולת.
החוק (כשמונח שוויון בפני החוק), אינו עוסק אלה בניסוח ובהסדרה של קו הגבול הזה.

הפרגמטי פועל כקבוצת לחץ בין אם הוא קורא ‘יותר כוח לנו’ או פועל בשם עיקרון מנחה (אינטרס) זה או אחר, התוצאה זהה ? הדיפת גבול המרחב האישי הלאה ממנו, ומתוך כך אל המרחב של הזולת.

קבוצה, והמדינה בכלל פועלים באופן פורמלי (ניסוח קו הגבול) או פרגמטי (הדיפת קו הגבול) באופן דומה לזה של אדם בודד כלומר ביחס לגבול בין המרחב העצמי לזה של הזולת (האחר, הסובב).

השיקול הסובייקטיבי:

הגישה הפרגמטית, וכנראה לא במקרה, מתאפיינת משום מה בקיטוב שבמבט ראשון נראה כלא הכרחי. ‘אנחנו רוצים X’ אינו משפט בעייתי כשלעצמו, הבעיה היא שמשום מה ‘אנחנו רוצים X’ גורר מיקוד מצידנו על X והדרכים להשגתו, כלומר X הופך להיות אבן בוחן לשיפוט ופעולה. ומאידך אבני בוחן אחרות שאולי עשינו בהן שימוש בעבר כמו חופש התנועה של פלוני, חופש העישון של פלוני, או לא- להאשים-את-פלוני-סתם-על-משהו-שבכלל-ממותה-עשתה. כל אלה מרגע שהחלטנו שאנחנו רוצים X ומאחר והבנו שהם מפריעים לנו להשיג את X, כל אלה רק מרגיזים אותנו.

פרגמטיות, מעשיות בעברית, שמה את הדגש על המעשה, על הפעולה. שיטת המשטר האפקטיבית ביותר מבחינת היכולת להוציא פעולה אל הפועל היא דיקטטורה. ואכן דנה אותנו הפרגמטיות לדיקטטורה של עקרונות מנחים ואבני בוחן. ריבוי אבני בוחן כמוהו כריבוי דעות, מוביל לאמביוולנטיות, ספק, ושיתוק. אנחנו מאידך אנשים מעשיים וחפצים במעשה ולא חס וחלילה בשיתוק.

משתמע מכך שבחברה פרגמטית, מטרתו של בעל עניין תהייה להעלות את העניין שלו על סדר היום. מהרגע שהעניין נכנס כ action item, מה לכם הוא יהפוך חיש קל גם לצודק. נדמה לי שרק הפיכתו לצודק יכולה להסביר את הכעס הזה כלפי מי שמפריע לנו בביצוע.

הגישה הפרגמטית הופכת לאמצעי שליטה יעיל להפליא. שקילת המהלכים, היא מילה נרדפת כמעט להתלבטות. עקרון מנחה יחיד מאפשר מעין דטרמיניזם בשיקול הדעת המקדים לפעולה. מחשבת הסובייקט מצומצמת להליך דטרמיניסטי כמעט, משל היה מעבד במחשב, אובייקט. מאבק השליטה מצטמצם למאבק על קביעת אבן הבוחן.

מי שהתחיל את כל העניין, אם זכרוני אינו מטעני היה משה. משה ירד מהר סיני עם 10 דיברות. וזה בסדר. יש כאן לכאורה 10 עקרונות מנחים ולא אחד. אבל לא ראיתי שיש עקרונות המתנגשים זה בזה כאבני בוחן לפעולה. כך שגם 10 העקרונות האלה מאפשרים דטרמיניזם מהסוג הנדון. יש כמובן שיקול דעת בישום העקרון, אבל העיקרון מעל שיקול הדעת. לעומת זאת כשיש מספר עקרונות שאינם דרים בכפיפה אחת כמו ‘רוצים שקט’ ו ‘לא רוצים לפגוע בזכויות האדם’, נימצא שיקול הדעת מעל העקרונות ומפשר בניהם.

עוד נעיר כי הריבונות של העיקרון על הסובייקט עשויה לחול בכל קנה מידה. כלומר בישום העיקרון המנחה מופעל עיקרון מנחה, אחר אולי, המנחה את הישום.

למרבה הצער, דומה שלא די לקבוע את הסובייקט כריבון על העקרונות ולמנותו כשוקל, מפשר, ומכריע. ברי שההתענגותו תידרש לנדוד אל תהליך שקילת האפשרויות. אחרת העסק לא יתפוס ומר סובייקט יסבול.

לגבי 10 הדיברות ניחא, הציווי הבעייתי, הוא כזאת ראה וקדש. ברגע שהתחלנו לעסוק בקידושין, יסדנו דיקטטורה. זה קדוש כל השאר מה, דברים לא חשובים, בטלים, מיותרים, עבודה זרה, מרגיזים, מפריעים.

ואז בא ה action item ‘והגית בו יומם ולילה’, זהו העניין סגור, מה לעשות ? ללמוד תורה, כל השאר ביטול תורה, בזבוז זמן. כנסו לבני ברק ? הזנחה, לכלוך, למה לא מנקים ? חבל על הזמן, זה לא העיקר, צריך ללמוד תורה. גינון ? מה פתאום, חבל על הזמן.

אבל הכי גרוע ה action item פרו ורבו ומלאו את הארץ כחול אשר על שפת הים. סוף העולם חברים. המעבדים ישכפלו את עצמם עד שיגמר האוכל או האוויר. להביא להם טיעון שלא קונסיסטנטי עם העקרון המנחה ‘רוצים מקסימום רביה’ רק ירגיז אותם.

פרויד כינה את משכנן של החוקים והעקרונות אני-עליון, ואת הסמכות המפשרת/שוקלת כינה אגו או אני, הסובייקט בלשוננו. אצל פרוייד האגו הזה טרח בעיקר לפשר בין החוקים מחד והדחפים מאידך. אצלנו האגו הזה מפשר בין חוקים ועקרונות שבמידה זו או אחרת מנוגדים זה לזה, כמו למשל שמירת השקט ושמירת זכויות האדם.

האגו המפשר/שוקל מבצע בלשון אחרת תהליך קבלת החלטות. הדגש הוא על תהליך שיש לו משך בניגוד לקבלת החלטות דוגמטית שמבצע הטיפוס הפרגמטי. תהליך כזה אינו יכול להתקיים בנפש המבטלת את עצמה בפני משהו גדול ממנה. וכאן אולי החיבור למונח אגו הנהוג בשפת היום יום, אני קיים ויש עלי, אני מוסמך מטעם עצמי להחליט מה לעשות.

מאחורי כל עיקרון מנחה כנ”ל יש רצון, וכמובן מי שרוצה את הרצון הזה. על פי פרוייד וממשיכיו, האני העליון הוא נציגו של האחר בנפש האדם, באחר הכוונה לסך כל מי שהוא בעל סמכות כלפי פלוני המספקת כדי רישום רצונו באני העליון של פלוני.

המקרה של תושבי הכפר מסתמך על אותו מכניזם לכאורה אבל הרצון שייך להם ולא נגיד לשליט המחוז. למה אותו מכניזם ? כי מרגע שנירשם העיקרון המנחה, הם פועלים להשגתו כשלוחים מטעם, אין אם מי לדבר. אם יש אגו/אני שכזה המפשר בין רצונות מנוגדים, הרי שאצלם בצמצום המושרה ע”י הפרגמטיות שלהם הוא נעדר. אין אני.

כך או אחרת הכפרי פועל כסוכן גם אם הוא סוכן של עצמו, חוסר ההתלבטות מרגע שנרשמה החלטה הופכת אותו לשלוח לכל לדבר. מעבר להזרה בינו לבין החלטותיו, יש באופן הזה הזרה בסיסית ביחס לזולת. ההזרה הזאת נובעת מכך ש…בעצם אין אם מי לדבר. הוא כבר החליט. לי יש שתי אפשרויות מבחינתו, להפריע או לא לעשות בעיות. הזרה שבצימצום הזולת לאפקט שלו על השגת המטרה.

ניטשה טען שהתכונה המרכזית שטופחה באדם לאורך כל הדורות היא ציות. אולי דוגמטיות היא עניין גנטי.

למה הכפרי הבוגר הוא כזה טיפוס ענייני, שאין לא זמן למשחקים, שפעולות הן אצלו תכליתיות (מעשיות) או בזבוז זמן? זו בעצם השאלה של ההזרה. והתשובה כמובן בגוף השאלה, הכפרי הבוגר, זה שהחיברות שלו הושלם בהצלחה, זה שצומצם לכדי סוכן של החברה. עם כל הכבוד לגנים, הילדים בכפר פחות ענייניים, אפשר לגרור אותם לשגות בדמיונות או בשיחה בטלה.

איך מתבצע החיברות הזה ? יש לא מעט תשובות, הרבה תרבויות השיגו את האפקט הזה.