ראשי / מזה פה? / אמנות משחררת

אמנות משחררת

עם המון טקס בישבן, אני מקדיש דף לשאלה נכבדה – מה זאת אמנות?

השאלה הטרידה אותי במשך שנים ומוכרות לי שפע תיאוריות בעניין, מאחורי כל תיאוריה , עומד קריטריון, אבן בוחן לשאלה האם אובייקט נדון הוא אמנות.

מספר תיאוריות נבדלו בעיני מהשאר:

א – הטריוואלית – אמנות היא מה שהצליח לעלות על הקיר במוזיאון. כלומר אובייקט הוא יצירת אמנות מתוקף הכרה חברתית, וכך אמנות אינה אלה טוקן במשחק החברתי. מה מטרתו של המשחק הזה ? בשאלה זו למרבה המזל לא אדון במסגרת זו, בעצם נדמה לי שגם לא בגלגול זה. אניווי, הקריטריון, הוא שרירות דעתו של האוצר במוזיאון, של נציג החברה.

ב – כנות של יוצר האובייקט, כלומר בין ציור של הגברת יוצאת מהאמבטיה לבין ציור של הגברת יוצאת מהאמבטיה, ההכרעה מי מין השתיים היא יצירת אומנות נסמכת על כך שהסובייקט היוצר באמת חושב שבלכידת הרגע הזה במסלול חייה של הגברת יש טעם (ערך מוסף) ביחס ללכידת הרגע הבא בחייה של הגברת, נגיד כשהיא מתנגבת.
בניגוד ל א' שמציע את השקעת הסמכות (בשאלה מהי אמנות) בחברה, מציע ב' את השקעת הסמכות בסובייקט. בתור אנרכיסט חובב, ברי ש ב' חביב עלי מ א' אבל עוד לא אמרנו מה זאת אמנות רק אמרנו מי מחליט מה זאת אמנות.

ג- אמנות היא אותו חלק באובייקט שאינו פונקציונלי. אבחנה מבדלת נאה, שחיברתי במו ידי, וכמובן נכונה. החלק בבניין למשל שאינו קשור בצרכי הדיירים או בחוזק המבנה, זה החלק שאנו אומרים עליו אומנותי.
וזו הגדרה על דרך השלילה. זיהינו את החלק האומנותי בבניין, עכשיו אפשר לפתוח עליו את השאלה מה זאת אמנות.

ד – וזה האייטם שלי להיום, ובכן חברים, מזה חודשים ארוכים, שאני מסתכל בעיון על תמונות השער של עכבר העיר. ברובן יש מין חיוב (affirmation) של היום יום. היום יום הצנוע שלי, לא היום יום של ג'ורג בוש הצעיר שמתלבט עם להיכנס גם בסורים, או שלהחריב את עיראק מספיק ואפשר עכשיו לצאת לחופשת דייג.

התמונות בשער העיר הן מין מיתולוגיה. לא מיתולוגיה של אלים בעלי תכונות מוקצנות אלה מיתולוגיה של בני אנוש בעלי תעודת תושב.

שתי המיתולוגיות מספרות לנו מה יש, היוונית, תיארה תכונות, דפוסי אישיות, דפוסי התנהלות. הדמויות היו אלוהיות בעיני היווני הקדמון, או דמיוניות בעיננו, כך או אחרת הן לא נתפסות כדגם לחיקוי, כאידיאל, שעל פיו צריך להיות, אלה כקטבים (אידיאות אפלטוניות אם נרצה ) של אפשרויות הוויה והתנהלות, המגוון הגדול של הטיפוסים והטווח הבלתי מושג של הקטבים (הכי חזק, הכי שולט, הכי תחמן, הכי מקריב, הכי מדוזה) יצר מרחב חופש גדול (אני חושב) ואת הלגיטימציה לחיות בו. אח"כ באו המונותיאיסטים, וווזזזט החופש נגוז, תהיה ככה וזהו, תהיה ככה למרות שזה בלתי מושג, אתה מרגיש אשם, בחובה, לא עומד בציפיות, נכון, יש אידיאל כולל, הוא מעבר לאופק, ואליו אתה צריך להידמות, בהצלחה חבר.

יש לנו עכשיו את המיתולוגיה המשודרגת, הבחורה הדקיקה עם החזה השופע מהפרסומת (פוטושופ + סיליקון , כבר אמרנו מעבר לאופק), טייקון ההי-טק שהתחיל מגראז' (הסיכוי לזכות בלוטו יותר גבוה, אבל הטייקון התחיל בגראז' של ההורים, גם אתה יכול, וצריך), היפים והאמיצים, השולטים והבכירים, החברה מהסיירת… את מי תקבלו כמודל ? או שמע את האידיאל של סגנון החיים – בית בכפר + נסיעות לחול + תדמית מצליחנית. מצליחנות ובכירות הם מטבעם יחסיים ומשאירים את הרוב מאחור.

קצת בעיה, שהאלים החדשים הם בשר ודם כמונו, לא ארכיטיפים שנותנים לכול היותר כיוון והשראה, אלה משהו שאפשר, וכמיטב המסורת המונותיאיסטית צריך, להיות כמוהו. בשביל רובנו המיתולוגיה החדשה, מצומצמת, מחייבת, ומעבר לאופק. טוב שיש פרוז'ק.

והנה באה המיתולוגיה של תמונות השער העכבר העיר, והמיתולוגיה הזאת מורכבת מתמונות מצב קיים של תושבים שכמוני. הפער בין המיתולוגיה לבין מה שאני הצטמצם פלאים. אני צריך להיות מה ש…. מה שאני בערך עכשיו.

וכאן בד' אנחנו פוגשים את האמנות כספק לגיטימציה או אישור.
האומנות בד"כ תעסוק במידת הפשטה זו או אחרת, דרך פריזמה זו או אחרת, בתיעוד המציאות. ולכן כשאמנות כזו זוכה להכרה כמו ב א' (הקיר במוזיאון, השער בעכבר העיר ….) הרי המציאות המוכרת זוכה ללגיטימציה, והמיצוב שלי כחלק מהמציאות הזאת זוכה ללגיטימציה.

גם ב' מספק לגיטימציה באופן דומה, כאן התיקוף הוא בדפוס המשותף שאני מזהה בעצמי ובעבודת האומן. אם האומן לא פועל מתוך כנות, אז במקרה הטוב יש לנו אותם אידיאלים או שראינו אותה בחורה בטלוויזיה.

הזווית הפרנואידית לסיום:

תשובה ג' לשאלה מהי אומנות מבחינה את האומנות מהפונקציונליות. בהינתן הנרטיבים של קידמה ויעילות, בפונקציונליות נוכח מין דטרמיניזם (סיבתיות ותכליתיות), ודטרמיניזם מאיין את הסובייקט, בבחינת הכל צפוי והרשות נתונה. פרנואיד בכיר כמוני לא רוצה שיאיינו אותו, ובטח של לא יצמצמו אותו לכדי רכיב במנגנון הכולל (שביחס אליו הוא פונקציונלי). כך השאלה מהי אמנות היא קצת השאלה אייך יוצאים מזה. כלומר איך יוצאים מהדטרמיניזם הפונקציונלי באופן לא דקדנטי ולא ריאקציוני (שגם הוא דטרמיניסטי), שאלה שיפה לפרנואיד.

תשובה א', מעבירה את המנדט בשאלה מהי אמנות לחברה, לאחר שיצרנו את הזיקה בין קיומי כסובייקט לשאלה הנכבדה בעניין האמנות, ברור שעברת כוח השיפוט לבבילון, תעורר פרנואידים מקברם.

תשובה ד' עוסקת בעדכון רובד האידיאות (המיתולוגיה ) האישי שלי. אם נקבל את מודל הבסיסי שניסח בזמנו פרוייד לתיאור המבנה הנפשי – אני עליון, המכיל ציוויים ואידיאלים, האיד משכנו של היצר, והאגו או המצפון המפשר בניהם, הרי שהאידיאות המופנמות ביחד עם המוסר (הציוויים) מרכיבות את האני העליון, נציג האחר הגדול בתודעתי. ד' אם כן, עוסקת בהפיכתו של האני העליון ממנגנון שולט/מקטב/מאיין למנגנון נייטרלי (תהיה מה שאתה ), כלומר בנטרולו. אני חווה את הנטרול הזה כחיוב (affirmation ), שלי כסובייקט, כשחרור.

תשובה ב' מבשרת את בואה של תחושת אינטימיות, יצור שעשוי להתקיים אם וכאשר תרד עוצמת החוויה הפרנואידית והניכור הנגזר ממנה מתחת לרף מסוים.

ובכן מהי אמנות ?
מאיפה לי לדעת, זה באמת לא התחום שלי.
בתור אקסיסטנציאליסט חובב שומא עלי לומר כי תאור מילולי של אמנות כמושג, כאובייקט, יכלול לכל היותר תיאור חלקי של מאפייניו. ותהייה זו שגיאה מצדנו לראות בתיאור מאפיינים את ההגדרה.
וגם,
יש מילים כמו חיים,חופש,אמנות
שכנראה מוטענות כך שכל ניסיון להגדירן יצור מהלך דיאלקטי שיסתיים בחריגה של המושג מההגדרה החדשה, ההטענה היא כנראה ע"י הזדהות.

תודה שטסתם פראנויה איירליינס.

תודה

5 תגובות

  1. tnbu, najrru, vyexy guxe ctnbu, uchfuk,v kgsfi t, vtbh vghkhu kfhuui ahjrur ujupa nthstkhzo
    thstkhzo ffkt ugsfui ngrl vthstu, khmhtv nvfkt

  2. המון טקס בישבן

    כל מילה !

  3. אני חושבת שמה שאתה עושה זו אמנות. לא משרת שוo פונקציה ואולי דוקא בגללל זה מעורר כל כך…
    מקסים.

כתוב תגובה

כתובת הדואר לא תפורסם שדות חובה מסומנים *

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

למעלה